מְסִיבַּת הַפִּיגָ'מוֹת מִהָאַגָּדוֹת | יהודה אלעזר

כְּשֶׁנִּשְׁמְעוּ חֲרִיקוֹת פַּח מִן הָרְחוֹב. לֹא טָרְחָה רוֹנִי לָגֶשֶׁת לַחַלּוֹן. “הִנֵּה בָּאָה הָאוֹרַחַת הָאַחֲרוֹנָה, דּוֹרוֹתִי גֵּייל, מֵאֶרֶץ עוּץ”, אָמְרָה רוֹנִי. “כְּמוֹ שֶׁאַתְּ שִׁלְגִיָה, הוֹלֶכֶת לְכָל מָקוֹם עִם שִׁבְעַת הַגַּמָּדִים, וְאַתְּ סִינְדְרֶלָה תָּמִיד מַגִּיעָה בְּכִרְכָּרָה וְנוֹעֶלֶת נַעֲלֵי זְכוּכִית, וְשִׁלְגִיָה תָּמִיד בְּאָדוֹם וְעִם סַלְסִלָּה, אֶת דּוֹרוֹתִי גֵּייל מְלַוִּוים תָּמִיד כַּלְבָּהּ טֹוטוֹ, הַדַּחְלִיל, אִישׁ הַפַּח וְהָאַרְיֵה הַפַּחְדָּן. קֶר וִיבַלּוּ עִם שִׁבְעַת הַגַּמָּדִים שֶׁלָּךְ”. ‍ שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ גַּם הֵם בַּחוּץ עַד הַבּוֹ “אֲנִי דַּוְוקָא חוֹשֶׁבֶת שֶׁבַּחוּץ, תִּהְיֶה מְסִיבָּה עַלִּיזָה לֹא פָּחוֹת מִמְּסִיבַּת הַפִּיגָ’מוֹת שֶׁלָּנוּ”. אָמְרָה כִּיפָּה אֲדוּמָה.