מְסִיבַּת הַפִּיגָ'מוֹת מִהָאַגָּדוֹת | יהודה אלעזר

קוֹל שִׁירָה “הַי הֵי הִי הוֹ” הִקְפִּיץ אֶת רוֹנִי, כִּיפָּה אֲדוּמָה וְסִינְדְרֶלָה לַחַלּוֹן.

הֵן לֹא הֶאֱמִינוּ לְמַרְאֶה עֵינֵיהֶן, שִׁלְגִיָה, יָפָה וְזוֹהֶרֶת מִתָּמִיד, לְבוּשָׁה כּוּלָּהּ לָבָן, הִתְקָרְבָה אֶל הַבַּיִת כשאחרי כְּשֶׁאַחֲרֶיהָ צוֹעֲדִים וְשָׁרִים בְּקוֹל שִׁבְעַת הַגַּמָּדִים. “שִׁלְגִיָה, אִם אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנִי אֵלֵךְ הַלַּיְלָה לִישׁוֹן עִם ‘שִׁבְעַת הַגַּמָּדִים’ שֶׁלָּךְ, אַתְּ טוֹעָה”. רָטְנָה רוֹנִי כְּלַפֵּי שִׁלְגִיָה כְּשֶׁקִּבְּלָה אֶת פָּנֶיהָ בְּפֶתַח הַבַּיִת. “אַל תִּדְאֲגִי” עָנְתָה שִׁלְגִיָה “הֵם רַק מְלַוִּוים אוֹתִי לְכָל מָקוֹם וִיחַכּוּ לִי בַּחוּץ עַד הַבּוֹקֶר”. “בְּסֵדֶר, בּוֹאִי הִכָּנְסִי” עָנְתָה רוֹנִי “רַק שֶׁיַּפְסִיקוּ לָשִׁיר. אֲנִי לֹא רוֹצָה צָרוֹת עִם הַשְּׁכֵנִים וְאַגַּב, הַלַּיְלָה תִּשְׁנִי עַל הָרִיצְפָּה וְלֹא בְּאָרוֹן זְכוּכִית...”