בַּחֲלוֹם בַּלַּיְלָה | יהודה אלעזר

...לְפֶתַע, בְּבַת אַחַת, תַּחַת שָׁמַיִם שֶׁל יָרֵחַ מָלֵא וְאַלְפֵי כּוֹכָבִים נוֹצְצִים, נִגְלְתָה לְעֵינֵינוּ קָרַחַת יַעַר עֲנָקִית שֶׁבַּקָּצֶה הָרָחוֹק שֶׁלָּהּ, נִיצָּב אַרְמוֹן מַרְהִיב בְּיוֹפְיוֹ,

עִם חוֹמַת אֶבֶן, צְרִיחִים וּמִגְדָּלִים מְקוּשָּׁטִים בְּפִסְלֵי זָהָב שֶׁל מַלְאָכִים שֶׁנָּצְצוּ בְּאוֹר הַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים. תְּעָלַת מַיִם עֲמוּקָה הִקִּיפָה אֶת הָאַרְמוֹן וְנִדְרָשׁ גֶּשֶׁר כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל הַשַּׁעַר.

סְבִיב קָרַחַת הַיַּעַר הָעֲנָקִית, נֶאֶסְפוּ חַיּוֹת, זוּגוֹת זוּגוֹת. הָאֲרָיוֹת וְהַנְּמֵרִים, הַפִּילִים, הַקַּרְנָפִים וְהַהִיפּוֹפּוֹטָמִים, הַגִּ’ירָפוֹת וְהַזֶּבְּרוֹת, הַסְּנָאִים, הַקּוֹפִים וְהַשִּׁימְפָּנְזוֹת, הַצְּבָאִים וְהָאֵילִים, וְרַק שְׁנֵי יַנְשׁוּפִים שֶׁיָּשְׁבוּ עַל עָנָף שֶׁל עֵץ הִבִּיטוּ בַּהִתְכַּנְּסוּת בְּמַבָּט חוֹקֵר. שְׁנֵי הַתּוּכִּים עִם הַזָּנָב הָאָרֹךְ וְשֶׁנּוֹצוֹתֵיהֶם צְבוּעוֹת בְּאַלְפֵי צְבָעִים שֶׁאֲפִילוּ אֵין לָהֶם שֵׁמוֹת כְּבָר חִיכּוּ לָנוּ שָׁם וְצָוְוחוּ : “רוֹנִי בָּאָה... רוֹנִי בָּאָה...” ֹשֶׁת שֶׁבַּחוֹמָה, ‍ מִשְּׁנֵי הַמִּגְדָּלִים שֶׁמֵּעַל שַׁעַר עֵץ הַנְּחו יָצְאוּ שְׁנֵי אַבִּירִים וְהִשְׁמִיעוּ תְּרוּעוֹת חֲצוֹצְרָה. הַגֶּשֶׁר יָרַד מֵעַל לִתְעָלַת הַמַּיִם, הַשַּׁעַר נִפְתָּח וּמִתּוֹכוֹ יָצָא לֵיצָן הֶחָצֵר לָבוּשׁ בַּחֲלִיפַת פַּסִּים בְּאַלְפֵי צְבָעִים וּלְרֹאשׁוֹ מִצְנֶפֶת מוּזְהֶבֶת, כְּשֶׁהוּא מְפַזֵּז וּמְרַקֵּד.