בַּחֲלוֹם בַּלַּיְלָה | יהודה אלעזר

נִרְדַּמְתִּי שׁוּב וּבַחֲלוֹם בַּלַּיְלָה, חָזַרְתִּי אֶל הָאַרְמוֹן שֶׁבְּקָרַחַת הַיַּעַר הַקּוֹפִיפוֹן הַחוּם שְׂעִיר הַפָּנִים, חִיכָּה לִי כְּשֶׁהוּא מִתְפּוֹצֵץ מִצְּחוֹק. “נִרְאֶה לָךְ, שֶׁבֶּאֱמֶת יֵשׁ לָנוּ מְכַשֵּׁפָה? סְתָם עָבַדְתִּי עָלַיִךְ...”

...כְּשֶׁהֵאִיר הַבּוֹקֶר, נָגְעָה אִמָּא בִּכְתֵפִי וְאָמְרָה : “קוּמִי רוֹנִי, אַתְּ תְּאַחֲרִי לַגַּן וַאֲנִי אֲאַחֵר לַעֲבוֹדָה. אַתְּ צְרִיכָה לֶאֱכוֹל אֲרוּחַת בּוֹקֶר,

לְצַחְצֵחַ שִׁינַּיִים וּלְהִתְלַבֵּשׁ.” “עוֹד קְצָת אִמָּא, עוֹד מְעַט, אַתְּ הֲרֵי יוֹדַעַת שֶׁהֲכִי הַרְבֵּה אֲנִי אוֹהֶבֶת לִישׁוֹן וְלַחֲלוֹם.” כְּשֶׁקָּמָה רוֹנִי וְהִבִּיטָה סְבִיבָהּ,

נִדְמֶה הָיָה לָהּ שֶׁמִּמַּדָּף הַבּוּבּוֹת שֶׁבְּחַדְרָהּ, בּוּבַּת הַקּוֹפִיפוֹן, קָרְצָה אֵלֶיהָ בְּשׁוֹבָבוּת...