בַּחֲלוֹם בַּלַּיְלָה | יהודה אלעזר

אַחֲרָיו יָצְאוּ, בְּסַנְטֵר מוּרָם וּבִצְעָדִים קְטַנִּים וְקוֹפְצָנִיִּים, מֶלֶךְ וּמַלְכַּת הָאַרְמוֹן. שְׁנֵיהֶם הָיוּ לְבוּשִׁים בְּבִגְדֵי קְטִיפָה, מְעוּטָּרִים בְּתַחֲרָה,

עַל חָזָם נָצְצוּ מַחְרוֹזוֹת זָהָב כְּבֵדוֹת וּלְרֹאשָׁם הָיוּ כְּתָרִים מְשׁוּבָּצֵי יַהֲלוֹמִים. “הֵיי אִמָּא, הֵיי אַבָּא,” צָהַל לִקְרָאתָם הַקּוֹפִיפוֹן הַחוּם. רַק אָז הִבְחַנְתִּי שֶׁבְּעֶצֶם הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה, הָאַבִּירִים, הַלֵּיצָן וּלְכָל אַנְשֵׁי הֶחָצֵר, הֵם קוֹפִים חוּמִים, שְׂעִירֵי פָּנִים וְעִם זָנָב מִשְׁתַּלְשֵׁל מֵאֲחוֹרֵיהֶם, בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַקּוֹפִיפוֹן שֶׁהֵבִיא אוֹתִי לְכָאן. “תַּכִּירוּ”, אָמַר הַקּוֹפִיפוֹן. “זוֹהִי רוֹנִי, חֲבֵרָה טוֹבָה שֶׁלִּי”... “בְּרוּכָה הַבָּאָה רוֹנִי” אָמְרוּ הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה. “בְּרוּכָה הַבָּאָה רוֹנִי” הֵרִיעוּ כָּל הַחַיּוֹת, וְהִשְׁתַּחֲווּ בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה. תָּקַעְתִּי מַרְפֵּק בְּצַלְעוֹתָיו שֶׁל הַקּוֹפִיפוֹן וְשָׁאַלְתִּי : “תַּגִּיד, אֵיךְ זֶה שֶׁמִּבֵּין כָּל חַיּוֹת הַיַּעַר הַיָּפוֹת וְהַחֲזָקוֹת דַּוְוקָא שְׁנֵי קוֹפִיפִים הֵם הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה? וּבִכְלָל, הַלֹּא הָאַרְיֵה הוּא מֶלֶךְ הַחַיּוֹת?” “אָז זֶה כָּכָה”, אָמַר הַקּוֹפִיפוֹן. “לַחַיּוֹת נִמְאָס מֵ’אַרְיֵה מֶלֶךְ הַחַיּוֹת’ ֹ תַּחֲלִיף מְרַעֲנֵן. ‍ שֶׁרוֹבֵץ רוֹב הַיּוֹם וְלֹא עוֹשֶׂה כְּלוּם וּבִיקְשׁוּ לִמְצוֹא לו

אֲבָל, הָיָה לָהֶם קָשֶׁה לְהַחְלִיט אִם לָלֶכֶת עַל כּוֹחַ כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִנְמֵרִים, גּוֹבָה כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְגִּ’ירָפוֹת אוֹ יוֹפִי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְטַוָּוסִים. לְבַסּוֹף הֶחְלִיטוּ לָלֶכֶת עַל שֵׂכֶל וְחוֹכְמָה וּבָזֶה, אֲנַחְנוּ הַקּוֹפִים יְדוּעִים כַּהֲכִי טוֹבִים.” וְהֵקִישׁ בִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת עַל מִיצְחוֹ.