EL AL | Atmosphere

ריאיון I מגזין

השאלון המהיר

מה הכי מכעיס אותך? "חוסר אמינות". מה הכי מעציב אותך? "התקופה הזאת". מה הכי מצחיק אותך? "לצערי, שום דבר לא מצחיק אותי לאחרונה". מה הכי מרגיע אותך? "מוזיקה". מה לא יודעים עליך? "שאני יותר רגיש ממה שאני נראה".

"אתה חייב מידה מסוימת של פחד לשמור על ערנות ולהיות חד ומדויק במה שאתה עושה. אבל זה לא עוצר אותי. אני ממש לא ממני" 500 גיבור, כל חייל מילואים שנמצא בעזה גיבור פי צילום: אורן בן חקון

הסיפור שחייב להיות מסופר בין כל התמונות שצילמת, יש תמונה אחת או רגע אחד שצרוב הכי חזק בזיכרונך? "יש אלפי רגעים כאלה. אני לא יכול לדבר על תמונה ספציפית. אני מתייחס לתיעוד הזה כאל גוף עבודה - אני כל הזמן 56 בתהליך של סינון. בתערוכה מוצגות תמונות מתוך מאות האלפים שצילמתי. את הסינון עשיתי לפי סגמנטים - תיעוד משפחות בנושא החטופים, בתים שרופים והאירועים בקיבוצים, הכניסות לעזה וליווי החיילים וכדומה. שלשום הייתי יום שלם בתוך זייתון, עם גדוד מילואים של חטיבה בלחימה מבית לבית". 16 אין בך פחד? "יש פחד, ברור. חייב להיות. אם אתה לא מפחד בסיטואציה מסוכנת או שאתה לא מבין אותה או שאתה סובל מעודף ביטחון עצמי. אתה חייב מידה מסוימת של פחד לשמור על ערנות ולהיות חד ומדויק במה שאתה עושה. אבל זה לא עוצר אותי. אני ממש לא גיבור, כל חייל מילואים שנמצא ממני". 500 בעזה גיבור פי המראות המזעזעים שתועדו כוללים גם תמונות קשות מאוד לצפייה. יש לדעתך תמונות שאסור להראות? או שדווקא הקשות ביותר חשוב שיוצגו בעולם? "אני חושב שצריכה להיות מידה מסוימת של צנזורה, כזו שמצד אחד תראה את גודל האסון, ומצד שני לא תייצר אנטגוניזם של משהו שאי אפשר להסתכל עליו. זה מאוד אינדיווידואלי, הגבול המוסרי מאוד פרסונלי. אבל אי אפשר שלא להראות. ישראל בשבעה באוקטובר חוותה את

האירוע הכי קשוח עם סיפורי האימה והגבורה הכי משמעותיים מאז השואה, ולכן חובתי המוסרית להראות גם תמונות קשות, אין דרך אחרת". אתה מאמין שתמונות שלך הצליחו להשפיע על התודעה וההסברה בעולם? "זו שאלה שאני לא יכול לענות עליה. אני מקבל תגובות ואני נוטה להאמין שכן, אבל זה משהו שצריך לשאול את הציבור. חייבת להיות לכך השפעה אבל לא נעשתה מספיק עבודה בנושא. לתחושתי צריך לעשות הרבה יותר ברמת המדינה. צריך מישהו שייקח אחריות ויעשה עבודה במטרה לספר באמת את הסיפור הזה". אחרי כמעט שנה של תיעוד מלחמה נוראה – יש תובנות חדשות שגיבשת? "אם אני מסתכל על הדברים החיובים, אז אני פוגש אנשים מדהימים ורואה התגייסות אזרחית מטורפת. אנשים שלא איבדו מישהו ושאין להם קשר דם למשפחות החטופים, התגייסו בצורה טוטלית לטובת המאבק להחזרתם, הטיפול במפונים, במשפחות - מאחים לנשק דרך עשרות יוזמות פרטיות, פורום אנשי העסקים, אנשים שמשקיעים כספים עצומים ותורמים ומתרימים בלי סוף. יש פה התגייסות חברתית מדהימה". "צילמתי את המלחמה באוקראינה", נזכר קורן ומספר שכשהתחילה המלחמה אחד החוקים הראשונים שיצאו היה חוק

לצאת 60-18 שאסר על גברים בגילאי מהמדינה, מהפחד שלא יישארו גברים שילחמו. "ראיתי את זה הלכה למעשה כאשר גברים אוקראינים הגיעו לתחנת הרכבת והשוטרים לא נתנו להם לעלות לרכבת. הם נפרדו מהמשפחות על הרציף, בקור של עשר מעלות - מראות שנה אחורה. מנגד, 80 שזרקו אותי ביום שהתחילה המלחמה בארץ, ראינו ישראלים מכל העולם שמגיעים להתגייס אחרי שהם עצרו חופשות, רילוקיישן או טיולים אחרי צבא. הגיעו חיילים שלא קראו להם והם הכריזו שאין מצב שהגדוד שלהם נכנס לעזה בלעדיהם. כולם באו להילחם על הבית ועל המולדת. אני לא חושב שיש הרבה אנשים שאינם חיילים, שהיו קרובים ללחימה כמוני. הייתי בעזה פעם לפחות, עם סדיר ומילואים, 30 בכל גזרה שיש, בצפון ובדרום, ואת רואה מוטיבציה מטורפת. זה מדהים כמה הם רק רוצים לנצח". לציון שנה למלחמה, קורן צילם פרויקט מיוחד לידיעות אחרונות - מוסף שלם שבו הוא מחזיר דמויות משמעותיות מהתקופה הזאת למקום שבו היו בשבעה באוקטובר - חטופים, פצועים, משפחות של חטופים ולוחמים. "אני מחזיר אותם לבית שממנו הם נחטפו, לנקודה שבה נלחמו – גם זה במטרה להשאיר מסמך ˆ משמעותי ולהנציח את הזיכרון".

2024 אוקטובר אטמוספירה

48