אל על | אטמוספירה
שנה למלחמה
בבוקר שבעה באוקטובר זיו קורן היה מהצלמים הראשונים שירדו לדרום, מוכן לתעד ולצלם את הזוועות ואת המראות הקשים ביותר שהנפש פגשה באותה שבת. לציון שנה למלחמה, הוא מדבר על ההתמודדות עם המראות הקשים ("אני באמת מאמין בחשיבות המשימה, וזה נותן לי הרבה כוח") ועל גודל המשימה שלקח על עצמו ("זה לא רק לטובת העיתון של / מאיה כהן מחר, אלא כדי להשאיר פה מסמך לדורות הבאים"). מלחמה מבעד לעדשה
כשאתה חוזר הביתה מיום צילום כזה, איך אתה מעבד את מה שראית? "אני חושב שהמשימה גדולה, חשובה ומשמעותית הרבה יותר מהפן הפרטי ומהשאלה איך אני מתמודד עם זה. אמונה היא הדבר הכי חזק שיש, בלי קשר לדת, אמונה בכל דבר. אני באמת מאמין בחשיבות המשימה, וזה נותן לי הרבה כוח". ובכל זאת, איך מתמודדים? "אני לא עוצר. אני לא נכנס לאמבטיית או באחת בלילה. 12־ שמנים כשאני חוזר ב אני עורך תמונות, מסנן את החומר, שולח שעות 24 כיתובים - זה תהליך של כמעט ביממה, וזה גם חלק מטקטיקה. אני לא עוצר בכוונה כי אני מרגיש שזה לא יהיה נכון לעצור לרגע ולעבד את מה שחוויתי.
הוא היה ביישובי העוטף השרופים, בכבישי הבריחה מפסטיבל הנובה, בשטחי הכינוס של צה"ל, בלחימה ברחובות עזה ובערים שסופגות מטחי טילים - מצלם ומנציח הלוויות לצד סיפורי גבורה, שכול לצד הישרדות, את המאבק להחזרת החטופים ואת שיקומם של הפצועים. למעשה, הוא מתעד את הסיפור הישראלי - הסיפור שלנו. הצלם הבינלאומי זיו קורן היה בין הצלמים הראשונים שהגיעו לאזור המלחמה ביישובי העוטף והדרום כדי לתעד בתמונות את האירועים - ומאז הוא לא מפסיק לרגע. מהתמונות הללו התקבצו בספר 500־ כ המרשים והמרגש שהוציא קורן לאחרונה - "שבעה באוקטובר" - ושייצא בקרוב גם באנגלית. לאחר ראש השנה ייצא מוסף מיוחד שהכין קורן עבור ידיעות אחרונות עם עוד סיפורים ותמונות בלעדיות שלו. בנוסף, תערוכה מצילומיו מוצגת במרכז פרס לשלום ביפו והוא מעביר הרצאה הנושאת באוקטובר", שמתעדכנת כל 7" את השם יום מחדש עם צילומים חדשים. אלף 350 חודשים צילמתי 11 "במשך תמונות. אני מצלם כל יום, תוך כדי שאני מעדכן גם את התערוכה שמוצגת במרכז פרס, את הספר, את ההרצאות, אני סביב ", מספר קורן. 24/7 הדבר הזה מצלמה בשירות ההיסטוריה אתה נחשף למראות קשים ביותר, איך מתמודדים עם זה? “אני מבין את החשיבות הרבה ואת גודל התפקיד שלקחתי על עצמי לתעד את התקופה הזאת ואת כל מה שיש בתוכה, וזה בעיקר אסונות לצערי. מתוך ההבנה שזה לא רק לטובת העיתון של מחר, אלא כדי להשאיר פה מסמך לדורות הבאים. אני רואה את התמונות, בכל יום יש פריים היסטורי שצריך להצטלם. אני מסתכל על החומרים האלה ומבין שזה מה שיילמד בבתי הספר ובמערכת שנה מהיום". 60־ ו 50 החינוך גם בעוד
אני מאוד משימתי. תוך כדי ההוצאה של הספר והתערוכה, אני ממשיך לצלם כל יום ולייצר חומרים שאני מעריך שתהיה להם חשיבות. התערוכה שמוצגת במרכז פרס לשלום נחשפה לעשרות אלפי מבקרים כולל משלחות מכל העולם. אני מעביר שם הרצאות למשלחות ולשגרירים וכל ההכנסות ממנה הולכות למטה משפחות החטופים - כך גם הרווחים מהספר". עיתונאים ואמנים רבים הגדירו מחדש את התפקיד שלהם בחודשים האחרונים, או שהוסיפו לתפקיד המקורי שליחות נוספת. איך אתה רואה את תפקיד הצלם היום בהנצחת הזיכרון? "אני לא יכול לדבר על אחרים, רק עליי, ומחויבות חברתית הייתה לי תמיד. הדבר האחד שאני מתעסק בו היום ושלא עסקתי בו בעבר הוא נושא ההסברה. שיתפתי פעולה עם משרד החוץ ונתתי להם בהתנדבות את התערוכה שלי והיא הוצגה מדינות. אני מתראיין הרבה לחו"ל 40־ ב ומסביר על מה שקרה פה במדינה בשבעה באוקטובר, לא רק מהפרספקטיבה שלי כצלם. אני מנסה להפנות זרקור בכל דרך אפשרית ולהשאיר את הנושא על סדר היום של השיח העולמי כי העולם, באופן הזייתי, מתחלק לשניים - אלה שלא זוכרים ואלה שלא מאמינים שזה באמת קרה. אני מרגיש צורך להעלות את הנושא הזה בכל הזדמנות ולהשאיר את נושא החטופים רלוונטי כל העת. "לצד הצילום החדשותי, גם ליוויתי לאורך תקופה חטופים שחזרו וגם פצועים בתהליך השיקום שלהם, כמו מייה שם למשל (נחטפה לעזה ממסיבת הנובה ושוחררה בעסקה – מ.כ). ליוויתי אותה במשך חודשים בתהליך השיקום ובמהלך הניתוחים שלה - עד החזרה הביתה. ליוויתי גם את בני הזוג גלי סגל ובן בנימין שנפצעו במהלך הבריחה מהנובה למיגונית שאליה נזרקו רימונים - וקטעו לכל אחד מהם רגל. ליוויתי אותם שמונה חודשים לאורך תהליך השיקום ועד לחתונה שלהם".
"אני מנסה להפנות זרקור בכל דרך אפשרית ולהשאיר את הנושא על סדר היום של השיח העולמי כי העולם, באופן הזייתי, מתחלק לשניים - אלה שלא זוכרים ואלה שלא מאמינים שזה באמת קרה. אני מרגיש צורך להעלות את הנושא הזה בכל הזדמנות ולהשאיר את נושא החטופים רלוונטי כל העת"
47 אטמוספירה 2024 אוקטובר
צילום: אייל בן יאיש
Made with FlippingBook Digital Publishing Software