השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

מבחינת אוכל ותנאים לא היה בעיה ליהודים, כי יש כסף אבל מבחינת החופשיות, ובמיוחד לנשים הם מאוד מגבילים וקשים. למשל חברה שלי מספרת לי כמה קשה לה באיראן. הצעתי לה לבוא לכאן, כי החיים שם בעיקר עבור נשים זה כמו בית סוהר. היא מאוד מסכנה, ממש כמו קומות, 7 משרתת. היה לה אמנם בית של אבל כל היום סביב הבית ממש שפחה: מנקה, מבשלת, מארגנת ומסדרת. הכל סובב סביב הבית. היא לא יוצאת, לא קונה ולא מבלה״

חשש ואמר איך יסע לרחובות, אבל החבר אמר לו שזה מקום עבודה עם תנאים. אז אחרי כמה חודשים הוא התחיל לעבוד והוא שם עד היום." ש. קנ יתם בית אחרי שהתחלתם לעבוד? "כן. הייתי לקראת הלידה מיטות יחיד. אחד לי, 3 וקיבלנו אחד לבעלי ואחד לילד הבכור ונלחמתי אמרתי איך אני אשים פה תינוק. מצאנו דירה ברובע י"א דולר. לקחנו 100,000- שעלתה כ משכנתא. 70%- משכנתא וקנינו ב בעל הדירה ידע שאנחנו עולים ואמר שאם נותנים לו חלק מהכסף תוך חודשיים, הוא מפנה לנו את הדירה. נתנו לו את כל הכסף מזומן שהיה לנו ועברנו לדירה. אחרי שנולד הבן, נשארתי שנה ולא חזרתי לעבוד ב״בוטיק הפיתה״, כי שם מתחילים בשעות הבוקר המוקדמות והיו לי שני ילדים קטנים. חיפשתי עבודה אחרת במטבחים כי לא היה אף אחד שייקח את הילד לגן. הילד היה בן שנה וחודשיים במשפחתון אמרו שאפשר הכי מוקדם להביא את הילד בשבע וחצי בבוקר. אז לא יכולתי לעבוד. אז עבדתי במטבחים של אגד״. ״ההתקדמות שלי בארץ בזכות משפחת לוי״ שני מספרת על לא מעט קשיים שנים נולדה גם 3 לדבריה. "אחרי הילדה ואני נשארתי עם הילדה בבית טיפלתי בה, ובעלי עבד בוקר ולילה וכל זאת על מנת 4 לשלם את המשכנתא. אחרי שנים בארץ חיפשתי עבודה של אימהות. הגעתי למפעל פרטי ביבנה. סיפרתי את הסיפור שלי לכלה של הבעלים, שאני

כל מה שקורה שם. עדיף לסבול פה נישאר פה והילד בסוף חודשים הילד 4 התרגל. אחרי דיבר עברית . ממש שמחנו. הגננת המליצה להעלות אותו לכיתה א’״. ש. ומה איתכם איך אתם התמודדתם? "היה לנו קשה לחיות במרכז הקליטה. שאלנו איך אפשר לעבור לדירה, והסבירו לנו שיש לנו כעולים תנאים ואפשר ללכת לבנק לקבל משכנתא. הגענו רק דולר, כי בעלי מכר 8,000 עם את החנות שהייתה לו באיראן. אבל נלחצתי כי דירות עלו אז לא דולר. למדנו 100,000- פחות מ באולפן ולא עבדנו. ניגשנו לבנק ואמרו שאם אנחנו עובדים, אז אפשר לקבל משכנתא, כי אנחנו 28 עוד צעירים (הייתי בת ). חיפשנו עבודה. 33 ובעלי בן 3- אני כבר הייתי בחודש ה של ההיריון השני שלי, וגיסתי אמרה שבישראל לא מקבלים נשים בהיריון לעבודה. הבעל של גיסתי הוא בן דודה שלי והוא אמר לי שיש בחור פרסי בשם שלמה דמגני (הבעלים של רשת ״בוטיק הפיתה״ באשדוד. ע.ב). הוא דיבר אתו והוא הסכים להעסיק אותי עד הלידה. הוא שאל אם אני יודעת עברית, אבל לא ידעתי עוד עברית. הלכתי למפעל קונדטוריה והוא הדריך אותי ואמר לי שאני אורזת את העוגיות וסוגרת. עבדתי משעה ואמרתי לו ‘׳מה 16:00 עד 07:00 זה בית סוהר?' והוא צחק ואמר ״ככה זה בישראל״. היה לי קשה שקלים 2,800 קיבלתי משכורת משכורות 6-7 שזה היה כמו באיראן. שמחתי פעם ראשונה אני עצמאית. בעלי התחיל לעבוד ב׳תנובה׳ ברחובות. בהתחלה הוא

רגע לפני שעלו לישראל 6- שני, בעלה ובנה בן ה

לכאן, כי החיים שם בעיקר עבור נשים זה כמו בית סוהר. היא מאוד מסכנה, ממש כמו משרתת. יש לה קומות, אבל כל 7 אמנם בית של היום סביב הבית ממש שפחה: מנקה, מבשלת, מארגנת ומסדרת. הכל סובב סביב הבית. היא לא יוצאת, לא קונה ולא מבלה״. כשאני שואלת אותה אם היא מודאגת מהמראות מאיראן, מהשינאה הגוברת לישראל, מההתקדמות לפצצת אטום, אז היא מצד אחד אומרת שבשל התקשורת המשטר לא פוגע ביהודים, אבל מצד שני היא מספרת על החיים הקשים של היהודים שחיים תחת משטר עויין. מצד אחד הם חיים יפה בבתים ועם פרנסה, אבל מצד שני מצרים את צעדיהם, אפילו יותר מאשר אזרחי איראן האחרים. ״הם אומרים ליהודים שם׳ אנחנו אחים׳, אבל ברגע שמתעורר חשד לאיזה יהודי, בלילה לוקחים אותו לשום מקום כדי שאף אחד לא יידע. הוא פשוט נעלם, ובמשטרה השוטרים משחקים אותה ראש קטן, וכאילו לא יודעים מה קרה לו ואומרים שהם מחפשים אחריו. כי למרות שהם אומרים שהיהודים כמו אחים, מסוכן מאוד ליהודים. אני חושבת שצריך להציל את היהודים שחיים שם. יש גם חשש של יהודים, שפוחדים שהבנות שלהם יסתובב שחלילה לא יתערו עם מוסלמים. אז עבור אותן נערות, זה כמו בית סוהר. אני התקדמתי וחיה במדינה שלי. יש לי בן שהוא סטודנט, ובן חייל קרבי והבת לומדת בכיתת ׳מופת׳. אני מודה לאלוהים שהצלחנו להגיע לישראל וכל הקשיים היו שווים את החיים פה״.

מחפשת עבודה חלקית ושאני לא דוברת עברית טובה. ישבתי לריאיון עם בחורה בשם סיגל והיא הלכה לבעלה שלומי לוי, שהיה הבן של הבעל בית. היא סיפרה לו שאני רוצה לעבוד ואני לא מדברת עברית, אבל יודעת לכתוב ולקרוא מהתורה. הוא אמר שאני יכולה לעבוד בניקיון. ואמרתי שהבעיה שזה ביבנה, אז הם אמרו שהם עוברים לאשדוד. ש. היום את שמחה או מצטערת שלא חזרת לאירן? "אני מצטערת ששנה וחצי בכיתי ורציתי לחזור, היום אני שמחה שנשארנו. כל פעם אני מגלה משהו טוב בארץ. במיוחד על מעמד הנשים." ש. את רואה את הסידרה טהרן? "כן, אני רואה״. ש. את מתגעגעת לארץ הולדתך? "אני מתגעגעת לטיולים שלהם, לנופים לאוכל. אבל לא לתרבות שלהם. יום אחד כשהייתי שם בשעה שמונה בערב, חברה שלי הציעה לי לצאת לקנות נעליים. חזרתי הביתה בעלי וחמי׳ נפלו׳ עלי למה יצאתי בשעה כזו, מחשש להימצאותן של נשים ברחובות בשעות ערב. אני חושבת אפילו בית סוהר בארץ, יותר טוב מהחיים שמה. מבחינת אוכל ותנאים לא הייתה בעיה ליהודים, כי יש כסף אבל מבחינת החופשיות, ובמיוחד לנשים הם מאוד מגבילים וקשים. למשל חברה שלי מספרת לי כמה קשה לה באיראן. הצעתי לה לבוא

15

10.6.2022