השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

דת ומסורת פסח/ יציאת מצרים

מאת: הרב גדעון כהן שאולי 08-8559589 - יקיר החינוך ויקיר העיר אשדוד אקטואליה בפרשה

מאת: הרב מרדכי לאופר, רב רובע י"א

נאמר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" דהיינו, את בגדי הלבן, שהם התכריכים, ואז, "והוציא אתה הדשן" - את הגוף המדושן, "אל מחוץ למחנה" - מחוץ לעיר, "אל מקום טהור" - לבית מועד לכל חי, והאש על המזבח תוקד בו" - אש שאינה מהעולם הזה, זוהי אש המעורבת באש הגיהנום. פעמים רבות, כל התהליך הנ"ל נעשה בלא התרעה מוקדמת, בלא הכנה ובפתאומיות. הקרבת הקורבנות בבית המקדש יוצרת מערכת יחסים של קירבה בין המקריב לקב"ה. כשאדם מקריב את קורבנו, כמו קורבן תודה הוא מבטא בזה את שלימות נפשו ואת מערכת היחסים שלו עם ה'. מערכת יחסים זו שונה בקרב מקריבי הקורבנות הבאים לכפר על חטא או אשם, והקרבת קורבן שמקריב האדם היא על מנת לקיים מצוות ה' ושתהא לו כפרה (רש"י). כאשר עולה האדם, בהכנעה ובענווה, אל ראש המזבח, מקום שבו הגוף הבהמי נשרף, והאימורים, שהם החלבים, מוקטרים לה', הרי שהאדם מתעלה לפני ה'. באותו זמן, שבית המקדש היה קיים, האדם לא רק זובח ושורף את קורבן העולה ואימורי שאר הקורבנות אלא גם זובח את יצריו, ונשמתו זוכה לאור ה', והיא מתעלה באש המיוחדת והמטהרת. אותה אש שהיתה יוקדת על גבי המזבח שבבית המקדש היתה אש רוחנית שציינה אור של חכמה, בינה ודעת. האש היתה מקבילה לאש אלוקית הנמצאת בכל אדם מישראל המהבהבת בתמידיות. האש הרוחנית והשלהבת הדולקת והלוהטת שורפת ומכלה את היצרים השליליים המצויים והמתעוררים באדם. "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", (ו', ו'). האש שהיתה יורדת מן השמים למזבח היה בכוחה לרסן את יצריו הרעים של האדם שהינם בבחינת אש (זוהר), ומכשירה אותו לחיים רוחניים שכליים והיא מזככת נפשו, מוחו ושכלו. וכך האדם מכשיר עצמו למידות טובות ולהשקפות אמיתיות ונעלות. הכרת הטוב הוא יסוד בתורת הקורבנות והיא מלווה את כל תהליך ההקרבה. אי לכך, כאשר אדם לא הצליח לכבוש את עוונותיו הוא היה נזקק להביא קורבנות, ואז לאחר הקרבת הקורבנות היה מתמלא שמחה בשל חזרתו לחיים מבורכים, קדושים וטהורים, לשלמות רוחנית ולחיים מאושרים ונשגבים. "צו" פרשת השבוע: כשאדם יודע את סופו וכילוי גופו, הוא מתעלה ומוכן להקדיש את כל כוחותיו לשינוי דרכו בחיים "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, אל מקום טהור" (ו', ד'). (עפ"י שיחתם והשראתם של הצדיקים אנשי החינוך הרוח והמעשה אאמו"ר הרה"ג ר' משה כהן שאולי זצ"ל ואחי מו"ר הרב בנימין כהן בברכת שבת שלום שאולי זצ"ל).

ליציאת מצרים שמור מקום נכבד ביותר בדת ישראל. מלבד חג הפסח שאנו חוגגים לזכר יציאת מצרים, מצווה אותנו התורה: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". חז"ל מוסיפים ומדגישים: "בכל דור ודור (ובכל יום ויום) חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אנו מזכירים את יציאת מצרים גם בקריאת שמע פעמיים ביום. נשאלת השאלה, מהו העניין הגדול שעושים מיציאת מצרים, אירוע שהיה שנה? למה חשוב כל כך לזכור את יציאת מצרים ולמה חייב 3300 לפני כל אדם, בכל זמן, לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים? להשתחרר מהכבלים בתורת החסידות מוסבר, כי מרכזיותה של יציאת מצרים נובעת מכך, שהיא ממחישה ומסמלת את מהות חיי האדם בעולם הזה ואת מטרת ירידת נשמתו למטה. על-פי תפיסה זו, יציאת מצרים אינה אירוע היסטורי עתיק בלבד, אלא תהליך שצריך להתרחש יום-יום שעה-שעה בנפשו של כל אדם. מצרים, מפרשת החסידות, היא מלשון מיצר והגבלה. לכל אדם יש את ה'מצרים' והמחסומים שמגבילים אותו ומפריעים לו להיות מה שהינו באמת. ה'מצרים' הללו הם ההרגלים, דרכי החשיבה, הרצונות, המאוויים, הסביבה, וכדומה. כל אלה סוגרים על האדם, מגבילים אותו, מנסים לנתב אותו בדרכם הם. אין הם מאפשרים ל'אני' הפנימי שלו להתבטא בחופשיות. לכל יהודי יש נשמה אלוקית, שהיא 'חלק א-לוה ממעל ממש'. אך נשמה זו הורדה והולבשה בתוך גוף גשמי ובעולם גשמי, ומבחינה זו נמצאת הנשמה ב'מצרים' - היא מוקפת בדברים זרים לה, שמגבילים אותה ומעיקים עליה. אין היא יכולה להתבטא כפי שנשמה רוצה להתבטא. אין היא יכולה להתקשר עם הקב"ה כפי שהיתה קשורה עמו, בהרגשתה, לפני ירידתה למטה. החובה הגדולה המוטלת על האדם בחייו היא 'לצאת ממצרים' - להשתחרר מכל ההגבלות והאילוצים. להיות מה שהינו באמת יהודי עם נשמה יהודית, מלאה אהבת ה' וצימאון לתורה ולמצוותיה. עליו לחלץ את נשמתו מכבליה ולאפשר לה למצוא את ביטויה בתפילה מעומק הלב, בקיום מצווה בחום ובאהבה, בלימוד תורתו האין-סופית של הבורא, וכדומה. מניין שואבים את הכוחות לכך? הרי הגשמיות נראית כה חזקה, כה מוחשית, כה בלתי נכנעת? לשם כך יש לנו את סיפור יציאת מצרים. גם מצרים נראתה איתנה ובלתי ניתנת לשבירה, אך כשהגיעה עת הגאולה, הוכנעה על ידי הקב"ה, ובני ישראל יצאו ממנה ביד רמה. מיציאת-מצרים זו יכול כל יהודי לשאוב כוחות לצאת מה'מצרים' האישיים שלו ולהגיע לגאולתו הפרטית. לקפוץ ולדלג תורת החסידות אינה מסתפקת בהסבר כללי זה, אלא גם מפרטת איך כל השלבים והפרטים שהיו ביציאת מצרים כפשוטה, באים לידי ביטוי ב'יציאת מצרים' הרוחנית בנפשו של כל אדם. נסתפק כאן בנקודה אחת, הקשורה בשמו של החג: פסח. 'פסח' הוא מלשון פסיחה, דילוג. דבר זה מלמדנו, כי אי אפשר 'לצאת ממצרים' צעד אחר צעד, בנחת, ברגיעה. היציאה מהגבלות הגוף והנפש הבהמית חייבת לבוא בבת אחת, בכעין דילוג פתאומי. נכון אמנם שאדם צריך להתקדם שלב אחר שלב, אך במה דברים אמורים? בעבודת-ה' הסדירה והשוטפת; אולם כאשר רוצים להשתחרר מההגבלות ולהגיע לחירות רוחנית אמיתית - אין מנוס אלא לעשות זאת בבת-אחת, מתוך 'קפיצה' ו'דילוג'; בדיוק כשם שעם-ישראל ברח ממצרים. חג הפסח, חג החירות, מעניק לנו כוחות לא רק ל'יציאה ממצרים' בימי החג, אלא לשיחרור הנפש מכבלי הגוף במשך כל השנה. בכל מצב ישנה ה'מצרים' שלו, ותמיד צריכים לזכור שנמצאים ב'מצרים' ושצריכים לצאת ממנה.

27.3.2026

34