השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

באשפוז. ״הוא לא היה צריך לעשות הרבה. לא נאומים, לא מחוות גדולות. מספיק היה החיוך השקט שלו, האופן שבו התיישב לידה, איך אחז בידה — זו שנותרה — כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. וככה, בלי תכנון, בלי ציפיות, נכנסה אהבה. אדר זוכרת במיוחד את ה"פעם השנייה" שלהם. היא הייתה רגע לפני ניתוח נוסף, מפוחדת, מותשת. רזיאל הגיע, התיישב לידה, אחז בידה ואמר: “אני מפה לא הולך. לא היום, ולא בכלל. תמיד אהיה שם בשבילך.” היא מספרת: “בקושי הכרנו. והוא ישב כל הלילה על כיסא מתכת ליד המיטה. אני לא ישנתי דקה... רק הסתכלתי עליו. והלב שלי — פעם כל כך חזק. הבנתי שמצאתי את בעלי.” ככל שהשיקום התקדם, כך התחזקה גם ההתבוננות של

רזיאל שלי, אומרים שזיווגו של אדם קשה כקריעת ים סוף. וזה כל כך נכון. כמה דברים הייתי צריכה לעבור עד שהגעת. כמו מלאך נכנסת אל תוך החיים שלי והארת אותם בכל כך הרבה אור פתאום הכל נהיה הרבה יותר פשוט, שלם. אני לא אשכח בחיים את הדייט השני שלנו. אני בבית חולים, רגע לפני ניתוח, ואתה לידי – מחזיק לי את יד ימין ואומר: “אני מפה לא הולך. לא היום, ולא בכלל. תמיד אני אהיה שם בשבילך.” וזה באמת מה שהיה. מאותו יום – היד שלך אף פעם לא עזבה אותי. בקושי הכרנו, אבל אתה ישנת לידי על כיסא מתכת מקופל, ואני.. לא הצלחתי להירדם כל הלילה. רק הסתכלתי עליך, והלב שלי פעם כל כך חזק מהתרגשות... כי הבנתי שמצאתי את בעלי. בזכות ההאמונה שלי בבורא עולם הבנתי, שכל מה שעברתי, גם כשברגעים הכי קשים לא הצלחתי לראות את זה, היה בדיוק המסלול שהנשמה שלי הייתה צריכה לעבור, כדי להגיע אל הדיוק שלה. והיום אני יודעת בוודאות, שהדיוק שלי – זה אתה. המובחר, הטוב ביותר. תודה לך, בורא עולם, שמכל העולמות, מכל הזמנים ומכל הגלגולים, בחרת לזמן אליי דווקא את רזיאל, בדיוק בזמן המתאים. ואם הייתי צריכה לעבור את כל המסע הזה שוב, רק כדי להגיע לרגע הזה, הייתי עושה אותו מחדש בלי להסס. אני אוהבת אותך.

כמה ימים לאחר התאונה הקשה בבית חולים במקסיקו

היה בדיוק המסלול שהנשמה שלי הייתה צריכה לעבור כדי להגיע אל הדיוק שלה.” והיום? הדיוק הזה — הוא הוא רזיאל. לא מתוך העבר, לא מתוך התאונה, אלא מתוך הרצון לאהבה אמיתית, יציבה, עמוקה. החתונה והמילים שהרטיבו עיניים בשבוע שעבר עמדו אדר ורזיאל תחת החופה באולמי ״קדמא״ בנווה אילן לעיני משפחה, חברים, 700- כ הדמעות של ההורים, המוזיקה — ואז הגיע הרגע שלה. אדר הביטה עליו, על הזיווג שלה, ומשם על כל הדרך שעברה, ואמרה את המילים שאף אחד לא ישכח: אני רוצה לנצל את הרגע הקדוש והמיוחד הזה, ולהודות לבורא עולם, שזיכה אותי לעמוד כאן היום תחת חופה וקידושין לצד ההורים היקרים שלי, מוקפת במשפחה, בחברים ובכל האנשים שאני אוהבת. והכי חשוב – לצידו של הזיווג

אדר על מה שעברה. היא הבינה שהמסע הכואב הזה — לא היה עונש, אלא מעבר. אבן דרך אל מי שהיא היום. היא אמרה זאת בעצמה: “בזכות האמונה שלי בבורא עולם, הבנתי שכל מה שעברתי

שלי, משורש נשמתי. השמלה השלישית בעיצובה

19

21.11.2025