השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

דת ומסורת אחדות בתוך הייחודיות

מאת: הרב גדעון כהן שאולי 08-8559589 - יקיר החינוך ויקיר העיר אשדוד אקטואליה בפרשה

מאת: הרב מרדכי לאופר, רב רובע י"א

הנגעים המיוחדים שהתורה מזכירה בפרשה שהם: צרעת, זב טומאת נפש וכדומה באים בשל העוונות שעושה האדם ובכללם, לשון הרע, צרות עין, גאווה, רגזנות, כעסנות, קנאה וכדומה. דוד המלך אומר בספר תהילים (ס"ג, ב'): "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי". פירושם של דברים שכל התשוקה של הנפש ומאוויה מכיוון דוד המלך לקב"ה, כל רצונו העז ותשוקותיו מכוונם לצורך עניינים רוחניים נשגבים וגבוהים ביותר. אי לכך, ע״פ הכוחות החומריים והגשמיים משתלטים על האדם ומושכים אותו כלפי מטה, לתחתית הפסולה והשלילית שבחיים. אשר על כן, התורה כותבת שיש לשלוח מן המחנה את הצרוע, הזב וטמא הנפש שחלו מכוחם ומהשפעתם של המעשים הרעים. ההסבר הרעיוני והמחשבתי שיש לשלח מתוך הפנימיות והעצמיות של האדם וכן מאבריו הגשמיים והחומריים את הרעות והשליליות הנמצאים בקרבו. הנה מחשבה טובה ועלאית המתוארת לפנינו על החיים: אצל רבי אנשיל רוטשילד מפרנקפורט, אבי שושלת הרוטשילדים עתירי הממון, כשנשאל פעם על ידי ידידו, מה גודל הונו ורכושו שצבר בחייו? על כך ענה שהונו הבטוח ביותר הוא רק מה שהקדיש לצורכי צדקה, מצוות ומעשים טובים, והון זה, איש אינו יכול לקחת ממנו, ולגבי שאר רכושו אינו בטוח בו כלל אם ישאר בידו, ועל כן אינו נחשב בעיניו. ואכן, ממון הניתן למטרות קדושות הם קניינו של האדם לצמיתות, ומה שצבר בקופתו, אינו שלו כלל ועיקר, כי כהרף עין עלול כל הונו להינדף כעשן. מצאנו אצל צדיקי הדורות התרחקות מן הכבוד, ענווה וצניעות להפליא כמו המעשה המסופר על בעל "נועם אלימלך" ר' אלימלך מליזנסק שעבר פעם בחוצות העיר, וכדרכו ומגודל צניעותו לא היה ניכר עליו שהוא מגדולי הצדיקים שבדור. והינה עובר אורח שאינו מקומי נפגש עמו, ולשאלתו של הצדיק לעובר האורח על מטרתו בעיירה ליזנסק אמר האורח כי בא ממרחקים להסתופף בצל קורותו של הצדיק ולקבל ברכתו, ענה לו רבי אלימלך: "חבל על זמנך אין תועלת בברכתו באשר הוא אינו צדיק". כעס האורח ונזף ברב על דבריו. לפנות ערב כשניגש עובר האורח לבית מדרשו של רבי אלימלך ראה שאותו אדם שנזף בו הרי הוא הצדיק שבשלו בא ממרחקים. חיל ורעדה, צער ובושה אחזו את עובר האורח ודמעות נגרו בפניו, אמר לו רבי אלימלך: "תנוח דעתך ואל תחשוש, דרכיך היו אמת ומה שאני אמרתי על עצמי השמעתי באמת ובתמים...". "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (ה', ב'). (עפ"י שיחתם והשראתם של הצדיקים אנשי החינוך הרוח והמעשה אאמו"ר הרה"ג ר' משה כהן שאולי זצ"ל ואחי מו"ר הרב בנימין כהן בברכת שבת שלום שאולי זצ"ל). "נשוא" פרשת השבוע: אדם נולד עם תשוקות ומאווים ועליו לנצלם לצורך עניינים רוחניים

היה חשוב שכל שבט ייוצג בחנוכת המזבח על-ידי הנשיא שלו, משום שהקרבן הוא דרך להתקרבות אל ה' - דבר שצריך להיעשות בדרכו ועל פי תכונותיו זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו (במדבר ז,פד) פרשתנו מתארת בהרחבה את סדר הבאת קרבנות שנים-עשר הנשיאים לחנוכת המזבח. בסיום הדברים אומרת התורה: "זאת חנוכת המזבח ביום הימשח אותו, מאת נשיאי ישראל, קערות כסף שתים עשרה". שואל על כך המדרש: הלוא הנשיאים הביאו את קרבנותיהם במשך שנים-עשר יום - נשיא אחד בכל יום; כיצד אפוא מניח הפסוק להבין שכל הנשיאים חנכו אותו, בשעה שרק הנשיא הראשון הוא שחנכו?! מסביר המדרש: "אלא העלה עליהם הכתוב כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון". ייצוג השבטים התוספת של המדרש, "כאילו כולם הקריבו ביום אחרון", אינה מובנת. ניתן להבין את המעלה שבהקרבת הקרבנות ביום הראשון; אך מהי מעלתו של היום האחרון, שהכתוב צריך 'להעלות עליהם' כאילו הקריבו כולם בו?! הדבר יובן על-פי המבואר על העובדה, שאת המזבח חנכו הנשיאים דווקא, ולא משה ואהרון. מעלתם של הנשיאים היא בכך שהם מייצגים את חלוקתם של בני ישראל לשנים עשר סוגים, על-פי התפלגותם לשבטים. היה חשוב שכל שבט ייוצג בחנוכת המזבח על-ידי הנשיא שלו, משום שהקרבן הוא דרך להתקרבות אל ה' - דבר שצריך להיעשות בדרכו ועל-פי תכונותיו של המקריב. שלמות החנוכה שלמות חנוכת המזבח הייתה רק לאחר שכל הנשיאים, המייצגים את כל סוגי העם, הקריבו את קרבנם. אז באו כל סוגיו של העם לידי ביטוי בעבודת המזבח, ובכך הייתה שלמות חנוכתו. נמצא אפוא, שלא רק ליום הראשון הייתה מעלה מיוחדת - מעלת ההתחלה והצעד הראשון - אלא גם ליום האחרון הייתה מעלה גדולה: ביום זה נוצרה השלמות הכללית של חנוכת המזבח, על-ידי כל שנים עשר הסוגים שבעם ישראל. דבר זה מדגיש את אחדותו של עם ישראל, אשר כל עוד לא יוצגו כל סוגיו בחנוכת המזבח, עדיין לא באה חנוכתו לידי שלמות. מצד שני מדגיש המדרש, שכל נשיא הקריב לדעתו, על-פי דרכו המיוחדת והאופי הייחודי של שבטו ועובדה זו מפחיתה לכאורה מעוצמת האחדות, שכן הדבר מביא לידי ביטוי את ההבדלים והשונות שבין שבטי ישראל! אלא כאן באה לידי ביטוי אחדותו האמיתית של עם ישראל. לכל יהודי שתי תכונות כלליות: א) התכונות המאפיינות את כל בני העם; ב) תכונותיו האישיות. אחדות אמיתית מורכבת משילוב בין השניים, כשם שיש חשיבות להתכללותו של כל פרט בתוך הכלל, כך יש חשיבות לייחודו של כל פרט בפני עצמו. אלה הם פני הדברים גם בגוף האדם: מצד אחד הגוף הוא יחידה אחת, מאוחדת ומגובשת, ומצד שני חיוני שכל איבר יתפקד בייחודיות האופיינית לו, ורק כך מביא כל איבר את תרומתו לכללות הגוף. שילוב האחדות ניכרת יותר בתכונות המשותפות, שם היא גלויה וברורה, אך היא מושלמת יותר דווקא במעלות האישיות, כאשר אוסף של פרטים שונים וייחודיים יוצרים יחדיו שלמות אחת. השאיפה צריכה להיות לשלב בין השתיים. מצד אחד נדרשת הכרה בכך שכל אחד ואחד מעם-ישראל נזקק לזולתו בגלל מעלותיו המיוחדות, ומצד שני יש לזכור שגם המעלות האישיות שורשן בנשמה היהודית, שסגולותיה העצמיות משותפות לכל בני העם.

6.6.2025

24