השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

שעזר למאות יהודים להגשים את חלומם לעלות לישראל, וזה מבחינתי היה שווה את הכל״. עלה לקיבוץ ועזב לאשדוד אחרי שסייע במחתרת להעלתם לישראל של מאות יהודים, עלה מור יוסף עצמו בגיל שמונה עשרה לקיבוץ עין השלושה, במסגרת גרעין של תנועת "הנוער הציוני״. הפרידה מהמשפחה החמה ומהחברים היתה לו קשה. "זו היתה לא רק פרידה פיזית אלא פרידה מעולם שלם שהיכרתי ואהבתי. היתה בי עצבות עמוקה ויחד עם זאת גם ניצוץ של תקווה. חלום על התחלה חדשה במקום בו אוכל להיות חופשי באמת. כשירדתי מהספינה בנמל חיפה הרגשתי שייכות, שמעולם לא חוויתי לפני כן. אדמת הארץ הזו לא היתה רק בית, היא היתה חלום שהתגשם" אומר מור יוסף. שלוש שנים אחר כך עלו הוריו של מור יוסף לאשדוד והוא עזב את הקיבוץ והצטרף אליהם כדי לסייע להם. אופיו של הלוחם שהתעצב בו בנערותו, המשיך ללוות אותו גם בהמשך, ולא רק זאת, אלא שהוא גם התעצם. "היאבקות היא לא רק ספורט, היא אופי ואורח חיים", מסביר מור יוסף, שלדבריו נאלץ להיאבק במהלך חייו על כל דבר. "הכל אפשרי! אם מתאמצים משיגים, ואם חולמים מגשימים!, הוא פוסק. נאבק במונופולים וזכה כשהגיע לאשדוד עבד מור יוסף בכל עבודה שמצא, בין היתר בבניה ובסבלות. בהמשך השתדרג וקנה טנדר ישן להובלות ממנו התפתחה בהמשך חברת "מטיילי אשדוד". בחברה שבבעלות מור יוסף, כמו בשאר החברות הפרטיות להסעות, הופעלו טיוליות, שהנסיעה בהן היתה פחות נוחה מאשר באוטובוסים. אלא שרישיונות לאוטובוסים ניתנו אז רק לחברות "אגד" ודן" שהיו מונופול. כל פניותיו של מור יוסף למשרד התחבורה להנפיק לו רישיון להפעלת אוטובוסים הושבו ריקם. אבל מור יוסף,

את הפוטנציאל שבו. את ההישג הראשון והמפתיע בהיאבקות, רשם מור יוסף כנגד כל הסיכויים, שלושה חודשים בלבד לאחר שהחל להתאמן. הוא ידע אז רק שלושה תרגילים, כשהחליף מתאבק מנבחרת המועדון, ששבר את הכתף, והתמודד מול אלוף מרוקו, לחסאן, אותו ניצח בגדול! המאמן לא התכוון שמור יוסף ינצח את המתאבק מטיל האימה, אלא העלה אותו לזירה רק כדי למנוע הפסד טכני. זו היתה גם הסיבה שהורה למור יוסף להפסיד והבהיר לו, שאם לא יעשה כן, לא ייכנס יותר למועדון. "כשעליתי לזירה הרגשתי את עיניהם של כולם עליי. חלק מהקהל צחק וחלק היה מופתע ושתק, אבל אף אחד לא חשב שיש לי סיכוי לנצח. ״הלב שלי דפק כמו תוף במצעד מלחמה והפחד כמעט גבר עליי", מתאר מור יוסף. למרות הוראותיו החד משמעיות של המאמן החליט מור יוסף להילחם ולנסות לנצח. "הקרב התחיל ולחסאן לא ריחם. הוא נע כמו חיית טרף, מהיר, חד, ומכוון כל מכה בדיוק מושלם. בכל פעם שנפלתי על הקרקע שמעתי את צעקות הקהל, חלקם מקניטים, חלקם מעודדים. אבל זה היה הרגע שבו גיליתי משהו בתוכי, כוח שלא ידעתי שיש לי. בכל

לוחם מילדות. אורי מור יוסף בילדותו במרוקו

פעם שקמתי מחדש הרגשתי איך משהו בי מתחזק״. כל זה, מספר מור יוסף, התרחש כשברקע נשמעו גערותיו הקולניות של המאמן, שהזכיר לו, להפסיק להילחם. "הגערות שלו נבלעו בקולות שעלו מהאולם הגועש, שהיו בו חמשת אלפים צופים. ברגעים האחרונים של הקרב, כשהצלחתי להטיל את

לחסאן לקרקע, השתרר שקט באולם. זה היה כמו סימפוניה של ניצחון. כשהשופט הרים את ידי כמנצח, לא רק אני חגגתי, הקהל כולו עמד והריע לי. זה לא היה רק ניצחון על לחסאן, אלא על כל ספק, על כל פחד ועל כל מי שאי פעם חשב שאני לא מסוגל", אומר מור יוסף. המחתרת הציונית ניצחה את הספורט אחד הרגעים הקשים בחייו של מור יוסף, שפיתח קריירה מפוארת של מתאבק עטור ניצחונות, גם במישור הבינלאומי, היה כשהחליט לוותר על חלומו לייצג את מרוקו באולימפיאדה, לטובת פעילותו מאז גיל ארבע עשרה במחתרת הציונית, שהבריחה בחשאי יהודים לישראל. זאת אסרה מרוקו, 1956 לאחר שביוני שהפכה למדינה עצמאית, את יציאתם. ״עסקתי בכך מגיל ארבע עשרה. הבנתי שהשליחות במחתרת חשובה יותר מכל מדליה. זה לא היה ויתור קל. הלב שלי נשבר אבל הראש שלי ידע שזו ההחלטה הנכונה. הוויתור על החלום האישי שלי היה צעד,

״קיבלתי מכות מהערבים במרוקו וזה חישל אותי״. אורי בתחילת דרכו כמתאבק

23.5.2025

10

12 המשך בעמוד