השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

מיריות, חתיכות של בשר ודם, כל הדברים הנוראיים ששמעתי, כל מה שהרחתי. פתאום, אחרי חמש שעות שבהן הייתי בשליטה, התאפקתי ולא הוצאתי מילה מהפה, לא בכיתי, לא צעקתי, שתקתי ולא זזתי, פתאום יכולתי לצרוח, להרפות קצת, ואכן צרחתי וצרחתי את נשמתי." "באותן דקות החלטתי, והבנתי באופן מודע, שאסור לי להסתכל יותר על מה שקורה שם. אסור לי לראות עוד את הזוועות, והחלטתי לעצום עיניים. הבנתי בתוכי שמה שעברתי לבטח יגרום לי טראומה ויש בי היכולת לא להגדיל אותה עוד יותר ולנסות להירפא". ש. מתי יצרת קשר עם ההורים? "באותם רגעים של החילוץ ביקשתי מאחד השוטרים טלפון והתקשרתי אליו, בעיקר כי ידעתי שהוא שם ופחדת שמא קרה לו משהו. רק בשיחה השלישית הוא ענה לי, ואמר שחיפש אותי חמש שעות בשטח אך לא מצא. הוא עידכן שהוא בכפר מימון עם הרבש"צ של היישוב, ובדיוק התכוונו לרדת לנקודת איתור מעודכנת שקיבלו עליי שהייתה רק במרחק קילומטר וחצי מהם. הצבא מנע מהם להגיע לנקודה הזו כיוון שטענו שמתנהלים קרבות ירי עם המחבלים. אמרתי לו שידעתי שהוא וכל המשפחה עושים הכל כדי למצוא אותי. אז גם סיפרו לי האחיות שהקימו ממש חמ"ל, אבל גם ניסו להסתיר את האמת מאמא ולשמור עליה, "תחילה העלו אותנו בשתיים בצהריים לאורים ברכב שנסע על קמ"ש והיה מלא באנשים, הוא 150 ממש נסע בזיג זג. שם למעשה הבנתי שאני בחיים, שאני מרגישה, שניצלתי. משם פינו אותנו לתחנת דלק, אני זוכרת שצילמו אותי צוותי טלוויזיה ובקושי הבנתי את הסיטואציה, ולא רחוק ממני היו עזתים עצורים. ההסעה הבאה הייתה למשטרת אופקים, ובערך בשלוש פגשתי שם את אבא שלי. זה היה מאוד מרגש. נסענו משם לאחותי במרכז". כי היא שומרת שבת." ש. לאן פינו אתכם?

"חייבים להעלות את המודעות לאונס הנשים״ ש. עד כמה את מוכנה לדבר על מקרי האונס וההתעללות בנשים ששמעת? "זאת המטרה שלי, להעלות את המודעות לאלימות כנגד נשים. רק בשבוע שעבר דיברתי על זה בכנס באיטליה, לרגל יום האישה, לפני כן הייתי בשני כנסים נוספים, ברומא ומילאנו. לצידי בכנס נאמו נשים מאיראן ומאוקראינה". ש. ובכל זאת, יש כאלו שעדיין מכחישים שהתבצעו שם פשעי מין כנגד נשים... "לא יכולים להכחיש כי לצערנו שמענו את הצליל הנורא של נשים צורחות באימה ואז שקט... זה הצליל שלא יוצא לי מהראש עד היום, ומינימום עשר פעמים כל יום... אי אפשר לשכוח מה היה שם. הריח, המראות, אלו רגעים שיישארו צרובים בי לנצח". ש. שרדת את הזוועה, ובמקום לנסות לשכוח, להמשיך הלאה, בחרת לצאת בהרצאות כדי לספר

הדר מעניקה כוח לאחרים בהרצאותיה. באחת מהרצאותיה בשגרירות ישראל ברומא

ש. הייתה לך תחושת אשמה על כך שאת ניצלת ואחרים סבלו ונרצחו? "בוודאי. האשמה אחרי ששורדים וניצלים מכזו תופת, היא קשה להכלה. מה שמסייע זה רק האמונה שאני פה בשליחות. שזה עדיין לא הזמן שלי ללכת, ויש לי עוד דברים לעשות בעולם." ש. לסיום, ההרצאה שלך מרתקת ומשאירה טעם של עוד. האם זכורה לך תגובה מרגשת במיוחד? "הרבה אנשים ניגשים אליי בסוף ההרצאה ומגיבים, משבחים אותי שאני מדברת על מה שעברתי ומספרים לי טראומות אישיות, בעיקר אומרים שהסיפור שלי עושה להם סדר בכל מה שקרה ובדרכי ההתמודדות הרצויים. תגובה אחת ריגשה אותי במיוחד, כאשר ניגשה אליי אישה וסיפרה שעברה התעללות מינית במשך שנים ארוכות, והיא התנהגה בדרך מסויימת ולא הבינה כיצד לצאת מזה, באיזה כלים עליה להיעזר. באותו יום היא אמרה לי "בתוך שעה הצלחת לתת לי יותר כלים פרקטיים מאשר בשנים ארוכות של טיפול פסיכולוגי. ואם את עברת מה שעברת ויכולה להתגבר, אז גם אני יכולה".

שוב ושוב את הסיפור שלך. מדוע? "כי מבחינתי עצם זה שנשארתי בחיים יש לי שליחות לספר מה היה שם. ואני יודעת, שהכלים שעזרו לי לשרוד שם ואחרי, בכל השנה וחצי האלו, הם כלים שיכולים לעזור לכולם. את הטראומה לא יכולתי למנוע, אך הדרך לטפל בעצמך לאחר הטראומה היא החשובה ביותר."

״שכבתי על האדמה ודיברתי עם אבא בטלפון, בעצם נפרדתי ממנו״. הדר עם אביה

11.4.2025

22