השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

אנשים והחלטתי שגם אם תופסים אותי אני לא אגיע לעזה בחיים. אני לוקחת החלטה באותם רגעים, לנהל את המחשבות בראש שלי, ומתחילה מדיטציה." "עשיתי מדיטציית מוות״ ש. מדיטציה? כשאת בסכנת מוות? זה נשמע כמעט בלתי אפשרי.. "עשיתי מדיטציית מוות. התכוננתי לרגע הזה שבו הכל ייגמר. דיברתי לעצמי כל הזמן, הקפדתי לנשום נשימה מבוקרת. אני מאמינה שגם הניסיון שלי בתחום השהייה בשטח, בטבע, סייע לי מאוד. הייתי ילדת טבע ומחנאות, גדלתי בתנועת נוער, עברתי הרבה מחנאות והדרכת טיולים, עשיתי שנת שירות, אין ספק שזה יתרון". ש. את אומרת שבאמצע התופת הצלחת להתחבר שם לרוחניות. את אדם מאמין? "אני אדם מאמין והאמונה התחזקה אצלי אחרי השבעה באוקטובר הרבה יותר. לדעתי, ברגע שהשלמתי עם המוות שלי וקיבלתי שזה גורל, הכל השתנה עבורי. הרוחניות והאמונה הם קריטיים כדי להתמודד עם טראומה ולאחר טראומה, ולא משנה אם זו אמונה בהשם, ביקום, או בקארמה. כדי לשרוד טראומה, חייבים אמונה. בלעדיה אי אפשר לחיות". ש. איך ניצלתם לבסוף? "אחרי חמש שעות התחלנו להריח שהמחבלים שורפים את הפרדס, הכל היה עשן ואש, הבנו שנהיה חייבים לצאת. במקביל התחלנו לשמוע חיילים צועקים בעברית לא רחוק מאיתנו, הבנו שיצרו נקודת איסוף. בכל זאת חששנו לצאת, שמא יחשבו שאנחנו מחבלים ויירו עלינו ולכן התקדמנו אליהם מהר בדילוגים מעץ לעץ וכשיצאנו מהפרדס הרמנו ידיים וצעקנו "אזרחים, אזרחים". ש. מה ראית מסביבך? " כשיצאנו אל הצבא, התחלתי להבין מה ראיתי, אנשים מחוררים

"הגענו כמה חברים לנובה בשעה אחת בלילה, התמקמנו, מצאנו מקום לאוהלים. בשעה שש וחצי בבוקר פתאום התחילו האזעקות. המארגנים כיבו את המוזיקה, והשוטרים הנחו אותנו להשתטח על הרצפה. אני במקור מאשדוד, לכן אני מכירה מהו קצב "נורמלי" של שיגורים, ולכן מייד הבנתי שזה מצב לא רגיל. התארגנו במהירות כולם לצאת לחניון, ואני נהגתי ברכב. נכנסנו לפקק הידוע של כביש , ואז החניתי את הרכב 232 בצד, ויצאתי ברגל. אני וחבר בשם שלו חזרנו לרחבה. בערך עד שמונה היינו שם. תוך כדי דיברתי עם אבא שלי, הוא כבר ידע מה קורה והזהיר אותי שיש מחבלים בסביבה. דיברתי בנוסף עם עוד חברים, ובשלב הזה הם כבר ניסו לברוח בריצה. משבע וחצי עד שמונה ורבע הסתתרנו באזור של הבר ברחבה, ובשעה שמונה ורבע התחלנו לשמוע ירי של קלצניקוב לעברנו. הבנו שהמחבלים ממש מתקדמים לעברנו והחלטנו להתחיל לרוץ. עלינו על רכב ברלינגו, שעבר לידינו, הוא היה מלא באנשים שברחו, רובם היו בהתקף חרדה. הבנתי שאנחנו במצב של פיגוע וצריך פשוט לנסות לשרוד". ש. המשכת להיות בקשר עם אבא באותן שעות? "כן, אבא אמר לי שהוא יוצא אליי, ביקשתי ממנו שלא יבוא, כי הבנתי שהמצב הולך ומחמיר, ודאגתי לו אבל כמובן שכבר 232 יצא. כשהגענו לכביש דרך היער, המחבלים הגיעו אלינו מכיוון אחר. שם בעצם הסתתרנו על הכביש, צמוד לשיח, והמחבלים היו ממש עשרה מטרים ממני. שכבתי על האדמה ודיברתי עם אבא בטלפון, בעצם נפרדתי ממנו. הסברתי לו שהפנים שלי על האדמה ויורים לכיווננו, שאני הולכת למות. ביקשתי ממנו סליחה ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. הוא כל הזמן אמר לי שהוא בדרך אליי, שאנסה לשמור על קור רוח ולהרוויח זמן עד שהוא יגיע ויציל אותי."

הדר (שנייה משמאל) מספרת את התופת בכנס בבניין התיאטרון במילאנו

ש. והמחבלים התקרבו אליכם ממש... "הם היו במרחק מטרים ספורים. כל הזמן אני שומעת ברקע יריות, פיצוצים, טילים, רימונים, צרחות של אנשים. אחרי כמה דקות שלו תפס לי את היד ואמר לי שחייבים להמשיך לרוץ ולהסתתר במקום טוב יותר.. רצנו מהר, הגענו לשיח אחר ושכבנו שם.." ש. מה ראיתם באותו זמן? "ראיתי מראות נוראיים, שמעתי צרחות בלתי פוסקות. אנשים נרצחו לי מול העיניים, שוטרים ניסו להחליט מהיכן לתקוף את המחבלים, דמויות בשחור רצו מולנו כל הזמן. הבנו ששוב צריך לרוץ ולחפש מחסה אחר". ש. שוב ושוב נדרשתם להחלטות גורליות, כשכל החלטה כזו למעשה יכולה לגזור עליכם חיים או מוות.. "בדיוק. רצנו בשדה פתוח, מסביבנו כדורים שורקים, וכל הזמן מולנו, לצידנו ומאחורינו אנשים נופלים על האדמה. תוך כדי ריצה, נכנסנו לפרדס ובחרנו בעץ שהרגיש לנו שהוא יכול להסתיר אותנו. זה היה עץ פרי הדר, שבדרך כלל הוא לא סבוך, אך הפירות היו מאוד בשלים ולכן הענפים נטו מטה וסוככו עלינו, וכך נוצר עבורנו מחסה".

וכל הזמן הזה שמרת על קשר עם המשפחה? "באותו זמן כבר נותק הקשר, השעה הייתה תשע בבוקר והסוללה שלי נגמרה. ידעתי שכולם מחפשים אותי, לא היה לי ספק, אך אבא שלי כבר הגיע לזיקים וחבר לכוחות צבאיים, ומאותו רגע לא ידעתי בכלל היכן הוא ואם הוא בסדר." "יורים עלינו ללא הפסקה, ואני לוקחת החלטה באותם רגעים לנהל את המחשבות בראש שלי, ומתחילה מדיטציה" ש.חמש שעות שלמות ישבת בתוך עץ הפרי מבלי יכולת לזוז ולדבר.. איך עושים את זה? "מבינים שאין ברירה. מסביבנו הפרדס מלא מחבלים. הם יורים לתוך הפרדס בטילים, רימונים, קלצניקוב, מאגים. הם הסתובבו וחיפשו אותנו ממש. ותוך כדי אני שומעת דברים מחרידים, התעללות באנשים, בנשים, מעשי אונס ורצח. באותן שעות אנחנו שמענו הכל וראינו את המחבלים מסתובבים, אבל הם לא ראו אותנו. הבנתי שחוטפים

22 המשך בעמוד

11.4.2025

20