השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

דת ומסורת בלי הבדלי מעמדות

מאת: הרב גדעון כהן שאולי 08-8559589 - יקיר החינוך ויקיר העיר אשדוד אקטואליה בפרשה

מאת: הרב מרדכי לאופר, רב רובע י"א

אל לו לאדם להפנות עורף לחברו, ולא יהיה קצר רוח מלהאזין לרחשי ליבו ומישאלותיו של חברו. למדנו משני הכרובים שהיו בקודש הקודשים, שפניהם היו כפני ילדים והתנשאו מעל הכפורת שכיסה את ארון העדות, שבו היו מונחים לוחות הברית. ועליהם נאמר בתורה: "ויעש שני כרובים זהב מקשה עשה אותם משני קצות הכפורת. כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה....", (ל"ז-ז',ח'). הכרובים היו במקום המקודש ביותר שלתוכו היה נכנס הכהן הגדול פעם אחת בשנה, וביום המקודש ביותר - יום הכיפורים. הכרובים היו פניהם כפני אדם, "ופניהם איש אל אחיו", ללמדנו שאין האדם יכול לחיות בחברה רק לעצמו, עליו לקבוע עמוק בליבו שהוא חלק ממנה, לזכור תמיד שהזולת משלים אותו. יחד עם זאת, שהאחד יקרין כלפי חברו אהבה, חיבה וסובלנות, לרצות ולהבין, להקשיב ולהאזין לרעהו. האדם יכיר בזכות חברו להביע עצמו גם אם יש שוני במהות ובדעת, באשר שני החברים נמצאים וניצבים על אותה כפורת. על האדם להגיש עזרה הנחוצה לחברו, ולא חלילה להריע או להציק לו, וכל שכן שלא להעמיד לפניו מוטות ומכשולים. על זה נאמר: "פתוח תפתח את ידך", בשעה שכף ידו של האדם סגורה הרי כל האצבעות מונחות בשורה אחת, וכולן נראות שוות בגודלן, ובשעה שפותח את ידו כל אצבע נראית בגודל האמיתי והשונה שלה.זהו המסר שהעזרה של האדם לחברו אינה מתבטאת תמיד בעזרה כספית - כלכלית אלא בעזרה שונה, האחד זקוק לעידוד, לחיוך ולטפיחה על השכם, השני ביעוץ, הכוונה ותשומת לב ועוד כהנה וכהנה. מאידך, על האדם ללמד זכות על חברו ולא לדונו לחובה, ולשמור לו טינה ושנאה. המעשה הבא ממחיש לנו תופעה זו: שכן, חיכה זמן מה בתחנת אוטובוס, בשעת לילה מאוחרת, כשהקור צימרר גופו, והנה לשמחתו, זיהה מכוניתו של שכנו המתקרבת ובאה. לתדהמתו, המכונית עברה לידו ביעף, לא עצרה לקחתו, גם כשסימן וביקש עזרה. השכן, נותר עומד, המום, מוכה ומאוכזב, רותח ורוגז ותאוות הנקם בערה בו. למחרת בבוקר, התברר, כי לא שכנו נהג ברכב המדובר, באשר, המכונית נמכרה שעות מספר, קודם לכן. פרשת השבוע: "ויקהל" על האדם לעזור לחברו בשעת מצוקתו ולהאזין לרחשי ליבו ומשאלותיו. "ויהיו הכרובים פורשי כנפיים מלמעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו", (ל"ז, ט'). (עפ"י שיחתם והשראתם של הצדיקים אנשי החינוך הרוח והמעשה אאמו"ר הרה"ג ר' משה כהן שאולי זצ"ל ואחי מו"ר הרב בנימין כהן בברכת שבת שלום שאולי זצ"ל).

בצלאל ואהליאב מייצגים שני קטבים - נכבדי העם והפחותים שבו. כל בני ישראל, מהגדולים ביותר ועד הקטנים שבהם, השתתפו בבניית המשכן ואהליאב בן אחיסמך (שמות לה,ל-לד) בצלאל בן אורי בן חור... כאשר משה רבנו מסכם את מלאכת המשכן, הוא מזכיר את העושים במלאכה: "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה... הוא ואהליאב בן-אחיסמך למטה דן". שניים אלה ייצגו שני מעמדות קוטביים בעם-ישראל: בצלאל היה "מגדולי השבטים", בן לשבט יהודה, נכדו של חור, בנה של מרים הנביאה. לעומתו, אהליאב היה "מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות". אף על-פי כן מזכיר משה רבנו את שניהם כאחד, וכפי שמפרש רש"י: "השווהו המקום (את אהליאב) לבצלאל למלאכת המשכן... לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל". מפעל משותף הצורך של משה רבנו להדגיש עניין זה נבע מכך, שבנדבת המשכן היו הבדלים גדולים ביותר בין בני ישראל, ובלשון רש"י: "לא הייתה יד כולם שווה בה, אלא איש איש מה שנדבו ליבו". מי שהיה ברשותו כסף וזהב - תרם כסף וזהב, ואילו העניים תרמו תרומה מועטת, כפי יכולתם. הבדלים אלה מעוררים שאלה גדולה: הלוא המשכן הוא מפעל כללי של עם ישראל, ואחת ממטרותיו הייתה לשמש "עדות לישראל שוויתר להם הקב"ה על מעשה העגל". איך ייתכן שבמפעל כללי כזה יודגש לעולמי עד שהיה הבדל כה גדול בין העשירים לעניים? שני קטבים אמנם הייתה תרומה שבה נשתוו כל בני ישראל - תרומת מחצית השקל, שבה נאמר: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", אך אין בכך כדי לבטל את ההפרש העצום בין תרומותיהם של העשירים והעניים בשאר מלאכות המשכן. לכן הדגיש משה את שני הקטבים שמייצגים בצלאל ואהליאב - נכבדי העם והפחותים שבו. בכך הודגש, שכל בני ישראל, מהגדולים ביותר ועד הקטנים שבהם, השתתפו בבניית המשכן, וכל אחד ואחד תרם לו ככל יכולתו. מבחינת הכוונה ונדבת הלב היו הכול שווים, ורק מבחינה כמותית היו הבדלים, ואין בכך לפגוע באחדות הכללית סביב מלאכת המשכן. מעשים וכוונות כל יהודי הוא משכן לקב"ה. כשם שבמלאכת המשכן היו דברים שבהם היו הכול שווים והיו דברים שבהם נבדלו איש מרעהו, כך גם במלאכת ה'משכן' האישית: במעשי המצוות הכול שווים והכול מקיימים את המצוות באותה דרך, אולם בכוונת המצוות יש הבדלים גדולים בין איש לרעהו. אולם תכלית הכוונה היא להביא את האחדות גם לתחומים שבהם נבדלים היהודים זה מזה. הכוח לכך ניתן מאת משה רבנו, שחושף אצל כל בני-ישראל את הנקודה המאחדת והמשותפת, עד שהכול חשים מאוחדים ומלוכדים ו"לא ניכר שוע לפני דל".

21.3.2025

38