השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

דת ומסורת גזברות לשם שמים

מאת: הרב גדעון כהן שאולי 08-8559589 - יקיר החינוך ויקיר העיר אשדוד אקטואליה בפרשה

מאת: הרב מרדכי לאופר, רב רובע י"א

הקדושה הנעלית ביותר הינה חסויה וסמויה, "כי שם (בתוכה) ציוה ה' את הברכה, חיים עד העולם", ("תהילים"- קל"ג, ג') מכוח הענווה והצניעות ניתן להגיע אל הברכה והקדושה היתירה. אכן, למדנו שבבית המקדש העושר הכסף והזהב שכנו בתוכו פנימה ובחיצוניותו לא בלט העושר כי אם נעשו הכלים ממתכת פשוטה כנחושת וכדומה. עמודי המשכן היו מיוסדים על אדני כסף ואילו העמודים החיצוניים של החצר היו עשויים נחושת. קודש הקודשים שהיה לפני ולפנים היה סמוי והיו שם שני ארונות זהב שהאחד היה בתוך השני, והכפורת והכרובים היו עשויים זהב. אי לכך, הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים פעם בשנה, ביום הכיפורים, והכל פנימה היה נסתר, סמוי וחסוי. לוחות הברית הראשונות ניתנו ברוב עם ובפרסום גדול ועליהם שלטה העין ונשתברו. לעומת זאת, הלוחות השניים שניתנו בקול דממה דקה ובצנעה לא שלטה בהם העין והם נשמרו ולא נשתברו. מהפסוק: "יצוו ה' את הברכה באסמיך", ("דברים-כ"ח, ח'), למדו חכמים, מהמילה "אסמיך", שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי והנסתר מן העין. יחד עם זאת, למדו חכמים שבשעה שקיימת צניעות וענווה, השכינה שורה וכך היה על המשכן, כנאמר: "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח", ("ישעיהו"-נ"ז, ט"ו). הר סיני שהשפיל והנמיך עצמו ולא התגאה, שרתה עליו השכינה. גם משה רבנו זכה לכל המעלות בזכות ענוותנותו היתירה, ושאף ניתנה התורה על ידו לבני ישראל. אשר על כן, המשכן שהיה עשוי מחומר גשמי הפך את לבבות ישראל לרוחניות עליונה, וכולם התמלאו ברוח חכמה ובינה, רוח דעת ויראת ה' טהורה ונשגבה. נשמות ישראל היו מתעלות מתאחדות ומקבלות אור רוחני בדרגה גבוהה ונעלה והכל מכוח אצילותם וענוותנותם היתירה. באותו זמן לבו של האדם הפך למשכן השכינה. על הכרובים שהיו על ארון הקודש נאמר: "ופניהם איש אל אחיו", עליהם שרתה השכינה והקדושה כי פניהם היו איש אל אחיו, בבחינת: "ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". ואכן, מכח האהבה והאחדות זכו עם ישראל לכל הברכות. פרשת השבוע: "תרומה" במקום של הקדושה, ובדבר הסמוי מן העין נמצאת הברכה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", (כ"ה, ח'). "ודברתי אתך מעל הכפורת מבין הכרובים אשר על ארון העדות", (כ"ה, כ"ב). (עפ"י שיחתם והשראתם של הצדיקים אנשי החינוך הרוח והמעשה אאמו"ר הרה"ג ר' משה כהן שאולי זצ"ל ואחי מו"ר הרב בנימין כהן בברכת שבת שלום שאולי זצ"ל).

ויקחו לי תרומה (שמות כה,א) לקראת הקמת המשכן ציווה הקב"ה על עם ישראל לתת תרומות שונות לצורך המשכן ועבודתו. ציווי זה נאמר בלשון הדורשת ביאור. הקב"ה מצווה: "ויקחו לי תרומה", ולכאורה היה מתאים יותר לומר: "ויתנו לי תרומה", שכן בני ישראל הם הנותנים ולא הלוקחים. שאלה נוספת מתעוררת לאור הפירוש "ויקחו לי" - "לשמי". כלומר, הנתינה צריכה להיות מכל הלב, לשם הקב"ה. והלוא אחת התרומות היא 'תרומת המזבח', תרומה לצורך קניית הקרבנות. ההלכה היא, שלוקחים תרומה זו גם בעל כורחו של האדם. מי שאינו רוצה לתרום בעבור הקרבנות, לוקחים ממנו בכוח ואפילו נוטלים את חפציו כמשכון. איך הדבר מתיישב עם הציווי "לי - לשמי". בלי פניות שתי השאלות הללו מתורצות אחת בחברתה. כשנדייק בלשון הפסוק נמצא, שיש בו כפילות מסויימת. הקב"ה מצווה: "דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו". "בני ישראל", שאליהם מופנה הציווי, הם אנשים אחרים מכל העם, הכלולים ב"כל איש אשר ידבנו ליבו". הציווי נאמר לגבאי הצדקה, הגזברים, שצריכים לקחת את התרומה מהעם, ולכן גם נאמר 'ויקחו' ולא 'ויתנו'. ובעניין זה אומר הקב"ה, שלקיחת כספי הצדקה מאת העם צריכה להיות "לי לשמי": מצד היהודי הנותן לא חשובה כל כך הכוונה, ובלבד שייתן את התרומה למקדש, אבל גבאי הצדקה - הם צריכים לעשות את עבודתם לשם שמים, בכוונה טהורה, בלי פניות צדדיות. קבל האמת מכאן אפשר ללמוד הוראה גדולה בעבודת ה': כשיהודי הולך להשפיע על הזולת ולקרב יהודי לתורה ולמצוות, יכול הוא לחשוב שאין הכרח שפעילותו תיעשה "לשמי", לשם שמים. לדעתו, הדברים צריכים להיות לשם שמים כאשר מדובר בלימוד התורה ובקיום המצוות שלו עצמו, אבל כשהוא מדבר עם הזולת, הדבר החשוב הוא לכאורה עצם המעשה - שאותו יהודי יניח תפילין או יימנע מעבירה. אומר היהודי בליבו, אמנם עדיין אינני מבורר ומזוכך, ויש לי תחושה של התנשאות על הזולת, אבל מה זה עניינו - "קבל האמת ממי שאמרה"! ניקיון כפיים מלמדת אותנו התורה, שאמנם השומע את דברי התוכחה אינו צריך לעשות חשבונות על מעמדו ומצבו של המוכיח, ועליו לקבל את האמת ממי שאמרה, אבל המוכיח צריך להקפיד שפעילותו תיעשה לשם שמים, בלי פניות צדדיות. אם חלילה מתערבבות פניות אישיות בפעילותו עם הזולת, גורם הדבר חיסרון לא רק בעבודתו האישית, אלא גם בהשפעתו על הזולת. רק כאשר עבודתו היא לשם שמים, "לי - לשמי", הוא זוכה לשכר המובטח - "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה”. ה

28.2.2025

24