השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

רק כדי שאהיה עסוקה ולא אוכל לחשוב על זה. לא היה לי סדר יום כמו לכולן, הייתי מעסיקה את עצמי, רק לא לחשוב. אז לא הייתי אוכלת בכלל, נעלם לי התאבון. לא היה לי חשק, והמחלה המשיכה להידרדר. ירדתי במשקל באופן דרסטי, הגזמתי עם הספורט מבוקר עד ערב, עד שהגוף שלי קרס לגמרי". ש. מה את יודעת על מצבך אז? "הגעתי למצב שהדופק לא עבד, הייתי בין חיים למוות. אושפזתי בבית החולים שיבא. שכבתי בפנימית ג', המחלקה הכי טובה, אין צוות כזה, אין רופאים כאלה, הם הצילו לי את החיים. כולם שם היו זקנים, לא בגילי. הייתי שם שלושה חודשים, הם הבינו כמה אני פגועה בגוף ובנפש. הם הפכו להיות משפחה בשבילי. אני כל כך מודה לכולם. הם דאגו לי שאכנס למחלקה להפרעות אכילה והנה הגשמתי את החלום". ש. שנה המתנת לעבור למחלקה להפרעות אכילה? "שנה שלמה שחיכיתי להיכנס לכאן. היום התחלתי לאכול דרך הפה, אחרי שלא אכלתי יותר משישה חודשים. גם לא הלכתי על הרגליים. הגוף שלי מאוד חלש. אני עדיין מחוברת לזונדה, לנוזלים. עכשיו אני רוצה לטפל בעצמי, רוצה את החיים שלי בחזרה. אני אמנם לא בבית אבל אני במקום שיכול לשנות לי את כל החיים, מקווה שאוכל לחזור לעצמי, לחזור הביתה יותר חזקה ובריאה". מה היית רוצה שיקרה מעתה? "הייתי רוצה שיקרו הרבה דברים, בעיקר בעיקר בריאות הנפש והגוף, פנימי וחיצוני, שיהיה לי טוב. אני רוצה בעתיד להתחתן, להביא ילדים, להקים משפחה, לחיות, ליצור לי חיים חדשים שלא היו לי ולא קיבלתי, לצאת לעולם חדש." ש. איך את עושה את זה? "אני נלחמת, מראה לכולם שכל מה שאני עוברת זה כלום, זה רק סימן מבורא עולם שנותן לי את הקשיים כדי שאעבור אותם. כי רק אמונה תוביל אותנו קדימה.

שילת בימים טובים יותר

רק אם נרצה ונאמין גם הקב"ה יעזור לנו." "תעריכו את החיים, תאמינו בעצמכם, תילחמו כדי לחיות" ש. מה תמליצי לבנות אחרות שמרגישות מוחרמות כמו שאת הרגשת? "הייתי ממליצה לכולם, שתאמינו בעצמכם, תעריכו מה שמסביבכם. מה שיש ומה שאין. החיים לא מובנים מאליהם. יש כאלה שאין להם את זה. כלום. כל עוד אתם חיים תודו על זה. בבקשה תאמינו בעצמכם, תעריכו. ולכל מי שנמצאת במצב כזה, שלא תגיעו למצב שאני הגעתי אליו, תתחילו להודות על מה שיש. כל עוד אתן חיות- זו כבר מתנה. לא צריך יותר כלום. אין דבר העומד בפני הרצון. זה לא שווה להגיע למצב הזה". ש. אז את אופטימית ב"ה? "כן. כרגע אני במחלקה להפרעות אכילה, לא יכולה ללכת ולתפקד לבד. אבל לא מסתכלת על זה אלא על זה שאני יודעת שאני רוצה לחיות, שאני נלחמת, לא משנה כמה קשה, אני לא לבד. אבא שבשמיים שומר עליי ורוצה ודואג שיהיה לי טוב. מרגישה שהוא באמת עוזר לי. ואם אני רוצה הוא לא ימנע ממני." ש. מה השינוי המרכזי שחל בך מאז? "היום למדתי לשים פס. בעבר התרכזתי יותר מידיי באחרים.

היום אני מסתכלת רק על המצב שלי. רוצה לחיות כמו כל ילדה בגילי. רוצה לצאת לבלות, לאכול בחוץ, לחזור למשפחה שלי, שכולם יהיו גאים בי. ואני כמובן גאה בעצמי, כי אני לא לבד, מעליי יש מי ששומר עליי וגם עליכם. אני כל כך שמחה שאני רוצה את זה. שזה בא ממני. אני רוצה חיים, כי החיים הם מתנה. כרגע זה היום השני שלי בהפרעות אכילה, אני כל כך גאה בעצמי, זה לא מובן מאליו. אמנם קשה אבל קשה יש גם בלחם וגם אותו אוכלים״. ש. מסר לסיכום? "בנים ובנות. תזכרו שכולם יכולים, הכל בראש. אל תגיעו למצב הזה. אתם חזקים, כל עם ישראל חזק. תראו את החיילים הגיבורים שעוזרים לנו, שרוצים שנחיה. תראו מה הם עוברים. בבקשה בנות, אם אתן מרגישות שאתן במצב כזה, תפנו אליי ואעזור לכן להילחם, לנצח. כולנו חזקים אל תשכחו את זה. שרק נהיה בריאים, מאוחדים ושיהיה שלום בעולם, לא צריך יותר מזה. ותדאגו לאחרים לחברה, שלא להיות לבד. למי שנמצאות במצב כזה, דעו שזה לא שווה את זה. תרימו את עצמכם, יש לכם עוד חיים לפניכם. חבל על כל דבר ודבר. תתקדמו הלאה. אם אתם חיים- זה לא סתם, הקב"ה רוצה את זה, כי רק אמונה תעזור לנו לנצח. אם תאמינו בעצמכן, אתן יכולות ותצליחו״.

המעצבת מורן טובול מלווה אותה ברגעים הקשים

ש. איך התחילה האנורקסיה? "האנורקסיה שלי התחילה לפני , בעקבות חרם 14 עשר שנים בגיל חברתי שעברתי בתיכון. כי לא קיבלו אותי כמו כולם. לא רצו להיות חברים שלי. הרביצו לי, השפילו אותי, למרות שהתחננתי, רק להיות איתם, לצאת איתם לקניון, כמה ביקשתי רק לצאת איתם לאכול, לעשות דברים, לא היה לי עם מי. הייתי פשוט מסתובבת עם אמא בקניון ורואה את הבנות שכל כך ביקשתי מהן ולא קראו לי. ואמא הייתה תמיד איתי, החברה היחידה שהייתה לי. לראות אותן מסתובבות בקניון עם שקיות ואני עם אמא, שוב ושוב נשבר ליבי לרסיסים." ״הפסקתי לאכול, עשיתי ספורט מבוקר עד ערב והגוף קרס" ש. איך הידרדר המצב הרפואי? "נכנסו בי חרדה, ודיכאון עמוק, שליווה אותי במשך שנים והכניס אותי להפרעות האכילה. המצב גרם לי לחפש את עצמי, לא ידעתי מה לעשות. לא היה לי את מי לשתף, לא היה לי תאבון. רציתי לשכוח מהכל. נרשמתי לחדר כושר, עשיתי המון המון ספורט, יוגה, פילאטיס, אימוני כוח, קפיצות, כל מה שרק אפשר

19

13.12.2024