השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

דת ומסורת

מאת: הרב גדעון כהן שאולי יקיר החינוך ויקיר העיר אשדוד 08-8559589 אקטואליה בפרשה

מאת: הרב מרדכי לאופר, רב רובע י"א

פרשת השבוע: "מטות-מסעי" הנהגתו וגורלו של האדם תלויים בלשונו ובדיבורו "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" ("מטות" ל', ג')

להיות מוכנים לגאולה

הפרשיות מטות ומסעי נקראות, בדרך כלל, כשהן מחוברות, וכך אף בשנה זו. חיבורן של שתי הפרשיות הללו אינו טכני, אלא מצביע על קשר מהותי בתוכנן של שתי פרשות אלה מטות-מסעי הפרשיות מטות ומסעי נקראות, בדרך כלל, כשהן מחוברות. לכן ברור שיש קשר מהותי בתוכנן. ואכן, בשתיהן מדובר על הכניסה לארץ ישראל - בסוף פרשת מטות מסופר על בקשת בני ראובן, גד וחצי מנשה להיאחז בעבר הירדן המזרחי, ועל התהליך שבו כבשו את האזור והתיישבו בו; וגם פרשת מסעי מסכמת את ארבעים ושניים המסעות של עם ישראל, מהיציאה ממצרים עד סמוך לכניסה אל הארץ. הכיבוש של עבר הירדן המזרחי, על-ידי שבטי ראובן, גד וחצי מנשה, היה למעשה מעין התחלה של הכניסה לארץ. ולאחר מכן, בפרשת מסעי, אנו מגיעים לקראת שלב הכניסה לארץ ישראל המערבית, כפי שנאמר: "ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו" - הגעתו של העם מול יריחו, שהייתה "מנעולה של ארץ ישראל". התורה נצחית מאחר שהתורה היא נצחית, יש בדברים אלה גם משמעות נצחית בחיי כל יהודי בכל דור ודור. מוסבר בתורת החסידות, שאף-על-פי שהיציאה ממצרים הייתה במסע אחד, בכל זאת נאמר בתורה "מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", שכן מהלך ההשתחררות מ'מצרים' אינו חד פעמי, אלא זהו מהלך מתמשך, בכל דור ודור, עד שזוכים לצאת סופית ממצרים ולהיכנס אל הגאולה האמיתית והשלמה. וכך גם השאיפה של שבטי ראובן, גד וחצי מנשה להתיישב בעבר הירדן, היא בפנימיותה הכנה לקבלת כל ארץ ישראל, כולל ארצות הקיני, הקניזי והקדמוני, בגאולה האמיתית והשלמה. גאולה פרטית ההוראה מכך היא, שיהודים צריכים לעמוד במצב של מוכנות לגאולה. במיוחד בזמננו זה, בעמדנו בימים האחרונים של הגלות, צריכים כולנו להיות מוכנים להיכנס מיד אל הגאולה. וההכנה לכך היא על-ידי שכל יהודי גואל בראש ובראשונה את עצמו, על-ידי הוספה בכל ענייני התורה ומצוותיה, שבכך הוא מגיע ל'גאולה פרטית'. וזו ההכנה גם לגאולה הכללית, גאולת כל ישראל, בכל קצווי תבל. ירידה ועלייה דבר נוסף שאנו לומדים מפרשת מסעי הוא, שכל המסעות הם חלק מהמסע אל הגאולה, כי בפנימיות הדברים, גם הירידות שיש בדרך הן חלק מהעלייה. ולכן, כשיהודי נמצא "בערבות מואב", בסוף זמן הגלות ('ערבות' מלשון ערב וחושך), אין הוא מתרשם מריבוי הניסיונות והעיכובים, וודאי שאינו מתייאש חלילה, אלא אדרבה, הוא מתחזק ביתר שאת וביתר עוז, מתוך הכרה איתנה, שדווקא מתוך הירידה הגדולה הזאת תצמח העלייה הגדולה ביותר - הגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

של האדם צריך לזרז את הידיים לעבודה, את הרגליים להליכה, המוח למחשבה, האוזן לשמיעה, הלב להרגשה והעיניים לראיה טובה. לא כן הלשון המעדיפה מטבעה את הפטפוט הרב ויש לעצרה ולבחון מעשיה". הדיבור הינו הכוח העיקרי המצוי באדם. אי לכך, כאשר מתייחסים אל הדיבור כאל צפצופי הבהמות והחיות הרי שאז מאבדים את הצלם האלוקי שניתן לאדם. ברור כי לא ניתן לבנות בניין אנושי ורוחני ללא התנהגות חיובית וללא חינוך ותרבות. אשר על כן, כאשר משתמשים בדיבור לרעה הרי הוא נפגם ואינו יכול למלא את שליחותו הנכונה. הדיבור הינו תמצית חייו של האדם, וכבר בבריאת האדם נאמר: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי אדם לנפש חיה" ("בראשית ב',ז') ומתרגם אונקלוס: "לנפש חיה" - "לרוח ממללא" (המדברת) באשר הדיבור הוא חלק מנשמתו של האדם. הדיבור אינו סתם אויר עם צלילים שאדם מוציא מפיו, אלא הם חלק רוחני עליון. על ערכו של הדיבור והברכה בו נלמד מהמעשה הבא: מסופר על הבבא סאלי זיע"א שהגיע לעיר אשדוד יחד עם חתנו רבי דוד יהודיוף זצ"ל. כשהגיעו לביקור באחד הבתים הצביע בבא סאלי על אחד האנשים שהיו שם, ואמר: "אדם זה התברך מסבי רבי יעקב אבוחצירא זיע"א לאריכות ימים, וזאת כי השלים מניין בבית הכנסת שהיה חסר אדם אחד למניין", ואכן התקיימה הברכה בזכות קדושת הפה של הצדיק הגיע האדם האמור למאה ושלוש עשרה שנים.

היהדות רואה בחיוב ומעלה על נס את האדם הקובע ומחליט החלטה ראויה ורצויה, ומוציא אל הפועל את אשר החליט לעשות, כאשר הוא מצויד ומעוטף ברוח טובה וברצון ואופי הדרושים לכך. על כך נאמר: "מוצא שפתיך תשמור ועשית" (דברים: כ"ג, כ"ד). הדיבור הוא מקור ושורש חיי האדם, ועל ידו נמשכים החיים לאדם, והבחירה נתונה בידו, כך שכל ענייני האדם, הן לטוב או להיפוכו תלויים בדיבורו הטוב או הרע. ועל כך אמר נעים זמירות ישראל: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" ("תהילים" - ל"ד). בהתנהגות חיובית ובאורח חיים של נצירת לשונו מרע יושפע האדם בשפע טובה וברכה. היהודי צריך לזכור תמיד שמה שמבדיל אותו מאומות העולם, זהו קדושת הדיבור, שבאה מהנשמה הטהורה הקיימת בכל יהודי ויהודי. ועל כן, חוסר זהירות בדיבורו של האדם מפריד אותו מאור הקדושה הנטוע בתוכו. מעשה שהגיע לאבי מורי הרב משה כהן שאולי זצ"ל שהיה יקיר החינוך הדתי בישראל ויקיר העיר אשדוד. בפי חסיד אחד היתה שאלה: "בתו התארסה עם צעיר ולאחר מכן התברר שהוא כבד לשון, האם עליו להפר את קשר האירוסין"? ענה אבי: "ומה יש אם הוא כבד לשון ? ידבר מעט, הרי אדם נברא עם שתי ידיים, שתי רגליים, שתי אוזניים ופה אחד, מדוע ? כדי שידבר רק המחצית ממה שהוא שומע ורואה". ואכן, הוסיף אבי, "מטבע לידתו

(עפ"י שיחתם והשראתם של הצדיקים אנשי החינוך הרוח והמעשה אאמו"ר הרה"ג ר' משה כהן שאולי זצ"ל ואחי מו"ר הרב בנימין כהן שאולי זצ"ל). בברכת שבת שלום

2.8.2024

20