השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

ֿדת ומסורת כוחו של דיבור

מאת: הרב גדעון כהן שאולי 08-8559589 - יקיר החינוך ויקיר העיר אשדוד אקטואליה בפרשה

מאת: הרב מרדכי לאופר, רב רובע י"א

בתקופת האסיף, כאשר אוסף האדם את היבול המבורך מהשדה הוא נוכח לדעת, כי אסמיו מלאים בר ומחשבת פיגול של גאווה ויוהרה ממלאים ליבו בבחינת: "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", (דברים - "ח', י"ז), ואז אף, מתקיים בו הפסוק: "וישמן ישורון ויבעט", (דברים- ל"ב, ט"ו). הגאוותן זוקף לעצמו כישורים מיוחדים להצלחתו הוא מתחיל להכיר ברוב ערכו שזוכה לו לדעתו, ברוב חכמתו, בינתו ועוצמתו, וגאוותו מרקיעה שחקים. לעומת הגאוותן, האדם העניו מבין כי העולם הזה הינו הבל כדברי החכם מכל אדם: "הבל הבלים אמר קוהלת (שלמה המלך), הבל הבלים הכל הבל...", (א', ב') דהיינו, אין לבן אדם שהוא בן תמותה להתגאות בעולם באשר הכל הבל ורעות רוח, באשר כל חיי האדם בעולם הינם זמניים וארעיים. העניו שהוא בעל רוח נשברת מעלתו גבוהה ועליו אמר הרבי מקוצק: "אין דבר שלם יותר מלב שבור". לעומת הענוותן, האדם הגאוותן מטבעו זוקף לעצמו כישורים מיוחדים כמו בינה, הצלחה שבאים לו, לדעתו, מכוח חכמתו היתירה ותבונתו. הגאוותן חושב כי אצלו מונחת כל החכמה והתבונה וכי הוא החכם והנבון, המבין יותר מכולם והצודק מכולם, ואיש לא יוכל ללמד אותו דבר חדש והוא נעול וסגור בדעותיו, ואי אפשר להזיזו מהם. הרמב"ן (רבי משה בן נחמני) כותב על מידת הענווה:"כי מידת הענווה היא מידה טובה מכל המידות הטובות". ובאיגרתו כותב: "ובמה יתגאה לב האדם ?, אם בעושר, "ה' מוריש ומעשיר", (שמואל א' - ב', ז'). אם בכבוד הלוא לאלוקים הוא, שנאמר: "והעושר והכבוד מלפניך", (דברים הימים א' - כ"ט, י"ב), ואם מתפאר בחכמה, "ה' מסיר שפה לנאמנים, וטעם זקנים יקח", (איוב - י"ב, כ'). נמצא הכל שווה לפני המקום (ה'), כי באפו משפיל גאים וברצונו מגביה שפלים, לכן, השפל עצמך וינשאך המקום", (מתוך אגרת הרמב"ן לבנו). על חדלונו ואפסותו של האדם עלי אדמות אמר המליארדר הגדול תד אריסון, (בשנת תשס"א בטרם פטירתו מהעולם):"עבדתי במשך חיי (מתוך תקווה לאחרית טובה), והנה באחריתי ישימו אותי באדמה ויבואו תולעים ויאכלו אותי ולא ישאר ממני כלום..." אם כן, על האדם להרהר ולחשוב, מאין בא ולאן הולך, כי גם כשיגיע להישגיות הגבוהה ביותר בכל תחום הרי סופו ידוע, והוא לא יוכל להתחמק ממנו. אם כן, על מה יש לאדם לתגאות ולהתרברב בזה העולם, ומכאן יתחיל לחתור למידת הענווה ולסגל לעצמו דרך חיים זו. פרשת השבוע: "אמור" מכוחה של מידת הענווה מרחפים על האדם טללי אורות, זיכוך וטוהר הבאים דרך "...באוספכם את תבואת הארץ תחוגו חג לה'...", (כ"ג, ל"ט). (עפ"י שיחתם והשראתם של הצדיקים אנשי החינוך הרוח והמעשה אאמו"ר הרה"ג ר' משה כהן שאולי זצ"ל ואחי מו"ר הרב בנימין כהן בברכת שבת שלום שאולי זצ"ל).

שמה של פרשתנו – ׳אמור׳. מילה זו, בהקשרה הכתוב בתורה, אמורה על הכוהנים – "אמור אל הכוהנים", אולם מנהג ישראל לקרוא לפרשה אמור, בלי ההמשך ("אל הכוהנים"). על כן יש לראות בזה הוראה לכל יהודי, שהתורה אומרת לו: "אמור!". מה יהודי צריך לומר? אי אפשר לומר שהכוונה לדברי תורה, כי על זה נאמר ציווי מפורש "ודיברת בם" (בדברי תורה). אלא האמירה שעליה מצּווה כל יהודי היא לומר דברים בשבחו של חברו. האמירה יוצרת על הפסוק "אמור אל הכוהנים" נאמר במדרש: "אמרות ה' אמרות טהורות. אמרות בשר ודם אינן אמרות טהורות". המדרש מביא דוגמה ממלך בשר ודם, שמבטיח לבני עמו לבנות בניין, ולמחר הוא שוכב לישון ולא קם, "היכן הוא והיכן אמרותיו?!". אבל הקב"ה מה שהוא אומר, הוא עושה. בני ישראל דבוקים בקב"ה, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", ולכן כשם שאמרותיו של הקב"ה הן אמת והאמירה עצמה פועלת ויוצרת, כך גם ליהודי יש הכוח לומר דברי אמת, שגם יכולים לפעול וליצור על ידי עצם האמירה. הוצאת ההעלם איזו אמירה פועלת על ידי עצם האמירה? זו אמירת דברי זכות על הזולת. עניינו של דיבור הוא להוציא דברים מן ההעלם אל הגילוי. דברים שהיו בהעלם במחשבה מתגלים ויוצאים החוצה על ידי הדיבור. הכוח הזה פועל גם על יהודי שני. כאשר מדברים על הרע של הזולת, מוציאים בכך לידי גילוי את הרע הקיים בתוכו, והדבר עלול לגרום לו נזק. אילו לא היו מדברים על כך, ייתכן שהרע היה נותר כשהוא חבוי בתוכו, ולא היה מביא את התוצאות השליליות. זכות וזיכוך אם כך באמירת דברים על הרע של הזולת, הרי מכיוון ש"מידה טובה מרובה ממידת פורענות", קל וחומר שאמירת דברי שבח על יהודי מוציאה לידי גילוי את המעלות החבויות בו, והדבר מעניק לו כוח וסיוע בעבודתו לקב"ה. כשמלמדים זכות על יהודי ומדברים על מעלותיו, הדיבור עצמו גורם שמעלות אלה יבואו לידי ביטוי בפועל. זו ההוראה שנלמדת מהציווי 'אמור': יש לדבר בשבחו של יהודי, לדון כל יהודי לכף זכות ולדבר על מעלותיו. כשעושים כך, יתקיים גם הפירוש הפנימי ב"הווי דן את כל האדם לכף זכות" – 'זכות', מלשון זיכוך; כלומר, הדבר יביא לידי כך שכל יהודי יהיה זך וטהור, עד שהקב"ה יאמר עליו "ישראל אשר בך אתפאר".

17.5.2024

26