השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

דני עבר עשרות ניתוחים פלסטיים כואבים ודווקא בסופם שמע משפט מחץ, מהאחות הראשית של המחלקה: "אולי בשדה הקרב נלחמת והצלחת לצאת משם בחיים, וגם בבית החולים הצלחת, אבל המלחמה האמיתית שלך מחכה לך בהתמודדות עם החיים בחוץ". על המראה החדש המצולק אמר דני: "היא הושיטה לי מראה. הבטתי במראה ושם השתקפה 21 דמות של אדם אחר. בגיל נשקף מולי מראה חיצוני שלא

מצוות הטנק שלי, הנהג והטען קשר נהרגו במקום. התותחן נפצע קשה והגיב בקושי רב. הצוות של מוטי רטר פינה אותו באלונקה לכיוון הכוחות שלנו, ומאוחר יותר נודע לנו שנפטר מפצעיו. מוטי ואני נשארנו להמתין בשטח, בתקווה שהכוחות יגיעו לחלץ אותי. היינו מכותרים בקומנדו מצרי וככל שחלף הזמן, הבנו שאין סיכוי לחילוץ. הרגשתי שהעור שלי נושר ממני כמו תפוח אדמה לוהט. הייתי בהכרה מלאה, אפילו זוכר שעזרתי להוריד ממני

"הרגשתי שהעור שלי נושר ממני כמו תפוח אדמה לוהט" סיפור הישרדותו של דני בהחלט אמור לפאר כל ספר גבורות. באותם ימים הוא שירת כמט"ק בגזרה הצפונית בסיני. 9 בגדוד בצהרי השבת שהה בתעוז קטיה, צם והתפלל כהרגלו, כאשר בשתיים בצהריים צללו מיגים מצרים והמטירו אש נוראית. דני וחבריו סברו שזו כוננות ותו לא, אך מייד קפצו על הטנקים ודהרו לתעלה, שם התברר להם שפרצה מלחמה והם נלחמו בקרבות עזים בתעלת סואץ. הכוחות המצרים כבר צלחו את התעלה וצבאו על המעוזים, וחוליות קומנדו מצריות היו פזורות בכל השטח, עד מהרה התברר להם שהמלחמה עקובה מדם. "יצאנו למלחמה במבנה מסודר" הוא נזכר "אבל מהר מאוד הבנו שכל טנק וכל חייל הוא צבא בפני עצמו. הרגשנו שאנחנו נלחמים על הבית. מולנו לחמו כוחות רבים, חמושים בטילי סאגר נגד טנקים, שצלחו את התעלה. זו הייתה מעין "מצדה", רק שבמקרה הזה התאבדנו על האויב חיילים מהגדוד 67 . תוך כדי לחימה נהרגו, בהם עשרה מפלוגה כ' שבה לחמתי. הטנק של מוטי רטר, מ"מ המחלקה, שקע בביצות. הוא קרא לי בקשר וביקש חילוץ. נסעתי עם הטנק שלי לחלץ אותו. תוך כדי ניסיון החילוץ, הטנק שלי חטף טיל סאגר. התחלתי לבעור. חילצתי את עצמי מהטנק והתגלגלתי על הקרקע, כדי לכבות את האש שפשטה בסרבל שלבשתי. מבט מבפנים ל׳בית הלוחם׳ שייפתח בעוד כשנתיים

ארבע פעמים את המשלחות למשחקים הפראלימפיים, שם צברו הישגים ראויים. ולמרות הפציעה הקשה, גם בפן האישי דני הצליח, הקים משפחה יפה לצד ימימה רעייתו, אותה חברה אוהבת מהיסודי, שסייעה לו בשיקום. ימימה היא בתו היחידה של ראש המועצה הראשון רוברט חיים, מי שקיבל לעבודה את ראש העיר לשעבר אינג' צבי צילקר ז"ל. הם מתגוררים באשדוד, הורים לשלושה ילדים בוגרים, העובדים בנמל, באלתא ובחברת החשמל, וסבים לשבעה נכדים. דני כיהן עשר שנים כיו"ר מחוז השפלה של ארגון נכי צה"ל, כיום הוא יו"ר הדירקטוריון של ארגון נכי צה"ל במחוז השפלה. הוענק לדני בן 2023 בפברואר אבו על ידי אגף השיקום במשרד הביטחון אות המופת השיקומי. זהו אות שניתן לפצועי צהל שנפצעו בפציעה מורכבת משנת חיים והפגינו נחישות וחוסן בתהליך השיקום, הצליחו לממש את עצמם, להגשים חלומות ואפילו לתרום לא מעט לחברה כולה. בטקס אמרה לימור לוריא, סמנכ"ל וראש אגף השיקום במשרד הביטחון, כי "דני שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים הוא סמל לנחישות, עקביות וסיוע לאחר, דני לאורך העשורים האחרונים, יחד עם השיקום המורכב איתו הוא מתמודד, הצליח לעזור לרבים הן בעבודתו בחברת החשמל והן בהתנדבויות רבות שמילא לאורך השנים לרבות קידום הספורט הפראולימפי בישראל".

שנה 50 פצוע הכוויות הקשה ביותר ממלחמת יום הכיפורים. דני בן אבו ב׳איכילוב׳ לפני

היה לי קל לחזות בו." ובכל זאת, הוא אומר, לא היה לו ספק לרגע שיחזור למעגל החיים. הצעד הראשון היה האמונה שעבודה היא הבסיס לשיקום. הוא החל כאמור לעבוד בחברת 36 חשמל, התקדם וסיים שם שנות עבודה מספקת. כאמור, ימימה הפכה לאשתו וכעבור שנתיים אף הפכו להורים. החיים קיבלו משמעות מחודשת. חזון בית הלוחם עומד להתגשם אם נפעיל את הזיכרון, הרי התקבלה החלטה 2000 שבשנת שבכל מחוז ייבנה בית לוחם. ערים שונות הוקדמו ומאז התקבלו החלטות שונות, עד שאבן פינה לבית הלוחם באשדוד הונחה כבר ולאחר שש שנים 2012 בשנת ארוכות אף החלו בבניית השלד. נערכה תחרות אדריכלים והייתה התלבטות אם הוא ייבנה באשדוד או בראשון לציון ואשדוד זכתה, בשל האוריינטציה הימית. צילקר ז"ל חלם על בניין שיעביר את

את הסרבל הבוער. השמיים היו אדומים מאש טילים. בכוחותינו האחרונים, בלית ברירה, התחלנו לרוץ מספר קילומטרים לכיוון הכוחות שלנו, כשמוטי ואני תומכים זה בזה. בסופו של דבר הגענו לטנק של המ"פ, נעם דביר ז"ל. נשכבתי על רשת ההסוואה בצריח הטנק, עד שפוניתי לתאג"ד. ביקשתי ממוטי שימשיך איתי לבית החולים, אך הוא המשיך להילחם בטנק הקצינים, שבו נהרגו כולם מאוחר יותר". תהליך השיקום היה ארוך ומפרך "פוניתי במצב אנוש לבית החולים איכילוב. הוגדרתי כאחד מנכי הכוויות הקשים במלחמה. הרופאים הודיעו לבני משפחתי שעשו את כל שאפשר ועכשיו נותר רק להתפלל. הייתי בתרדמת, והתפילות כנראה נענו על ידי רופא עליון, שהחליט כי עדיין לא סיימתי את תפקידי בעולם הזה. ימימה חברתי באותם ימים, אותה ילדה שישבה לידי בכיתה ג', הייתה שם לצידי לכל אורך הדרך, מאז ועד היום".

11

10.5.2024

12 המשך בעמוד