השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

דת ומסורת לחרוץ דין באהבה

מאת: הרב גדעון כהן שאולי 08-8559589 - יקיר החינוך ויקיר העיר אשדוד אקטואליה בפרשה

מאת: הרב מרדכי לאופר, רב רובע י"א

אם אדם ממלא תפקידו וייעודו הרי הוא בחיר היצורים עלי אדמות ואם שוכח תפקידו, מאבד מעלתו הגדולה, והופך להיות פחות אפילו מבעלי חיים והם חשובים ממנו. בבריאת העולם הקדים הקב"ה לברוא את בעלי החיים לפני האדם. הדגים, העופות והשרצים נבראו ביום החמישי, והחיות והבהמות נבראו ביום השישי לפני שנברא האדם. אי לכך, "אם זכה אדם, אומרים לו אתה קדמת למעשי בראשית, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך". האדם, שנברא ביום השישי, לאחר כולם, הגיע לעולם כאשר הכל כבר היה מוכן לכבודו. כל הבריאה נבראה רק בשבילו ובזכותו, ולכן האדם הינו ראשון למעשה בראשית. ברם, כל זה כאשר זוכה האדם להבין את התכלית האמיתית שלשמה בא לעולם, ואם זכה הרי הוא "נזר הבריאה" ואם לא זכה אומרים לו: "במה הינך מתגאה, הלא יתוש קדמך, היתוש נברא לפניך". למה הדבר דומה ? למלך שבא לבקר באחת מערי ממלכתו, קודם בואו מנקים אנשי העיר את רחובות עירם, אחר כך באים המלווים ומורי הדרך, כדי להראות למלך את רחובות העיר. אחר כן באה שיירת המכובדים ופמליית המלך, ורק לבסוף בא המלך בכבודו ובעצמו. איש לא יעלה על דעתו לומר שכל מי שקדם למלך הריהו חשוב יותר. הכל יודעים כי כל אלה הם טפלים למלך, שהוא העיקר. ואדרבה, דווקא משום חשיבותו ומעמדו - קדמו כל אלה לפניו, כדי להכין ולהכשיר את התנאים לבואו. אשר על כן, האדם בימי חייו צריך לטרוח ולהתייגע רבות, כדי להשיג מזונו ולבושו ועם כל זאת נחשב לבחיר היקום ול"נזר הבריאה". כל מטרת בריאתו של האדם הינה תיקונו ותיקון העולם, ולשם כך נולד. על הילד הנולד נאמר: "ברוך אתה בבואך (לעולם) וברוך אתה בצאתך" (מן העולם), ובאותה תקופה של ביאה ויציאה ניתנים לו החיים במתנה, והזמן שניתן לאדם, עליו לנצלו, כי הזמן קצר והמלאכה מרובה.... האדם בניגוד לשאר הברואים, יש בו שינויים מנוגדים ממצב של טהרה לטומאה, ומטומאה לטהרה. יתירה מזו, טומאתו של האדם הינה החמורה מכל הטומאות אפילו יותר מהשקצים והרמשים המאוסים שהם מטמאים במותם, והאדם לעומת זאת, מטמא גם בחיים חיותו, במושבו, במשכבו ולעיתים גם במגעו, כשמת האדם אז כל אשר באוהלו נטמא שבעת ימים, ואינו יוצא מטומאה זו אלא על ידי הזאת מי חטאת. פרשת השבוע: "תזריע" האדם בהיותו בחיר היצורים נולד למלא תפקידו לעשות תיקונו ותיקון העולם "אשה כי תזריע וילדה זכר..." (י"ב, ב') (עפ"י שיחתם והשראתם של הצדיקים אנשי החינוך הרוח והמעשה אאמו"ר הרה"ג ר' משה כהן שאולי זצ"ל ואחי מו"ר הרב בנימין כהן בברכת שבת שלום שאולי זצ"ל).

וראהו הכהן וטמא אותו (ויקרא יג,ג) אדם שלקה בנגע צרעת נדרש לעבור שני שלבים: השלב הראשון - ראיית הנגע. עליו לגשת לחכם מומחה, בקי בדיני הנגעים, כדי שזה יקבע את מהותו של הנגע. חכם זה אינו חייב להיות כוהן. השלב השני - הגדרת הטומאה והטהרה. אפילו לאחר שהחכם קבע שזה אכן נגע טמא, עדיין לא נטמא האדם. הגדרתו כטמא יכולה להיעשות דווקא על ידי כוהן, שמכריז עליו: "טמא אתה". אמירה זו של הכוהן היא תנאי מחייב, שבלעדיה אין האדם נטמא. יתרה מזו: אפילו אם הכוהן אינו בקי בדיני הנגעים והוא סומך רק על דברי החכם שבחן את הנגע, בכל זאת אין האדם נטמא על פי דברי החכם עצמו, אלא דווקא כאשר הכוהן מכריז כי הוא טמא. תפקיד הכוהן הדבר מעורר כמה שאלות. מדוע חשובה כל כך הכרזתו של הכוהן, ומדוע נקבע דין זה דווקא בטומאת צרעת ולא בסוגים אחרים של טומאה, שבהם הקביעה אינה נעשית רק על ידי כוהן? לכאורה סותרת הלכה זו גם את מהותה של הכהונה. תפקידו של כוהן הוא לטהר את עם ישראל ולהרעיף עליו רוח של טהרה. לכן אסור לכוהן להיטמא ועליו לשמור על טהרתו. ואולם כאן מייעדת לו התורה דווקא תפקיד הפוך - לטמא את הצרוע. מחוץ למחנה הסבר הדבר נעוץ בחומרתה של טומאת הצרעת. זו הטומאה היחידה שדינה - "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". אפילו טמאים אחרים אינם רשאים לשבת במחיצתו של הצרוע, שכן עליו לצאת לגמרי אל מחוץ למחנה ישראל. דווקא משום כך קובעת התורה, שרק כוהן יכול לחרוץ דין כזה על אדם מישראל. כוהן הוא איש חסד, ועבודתו היא "לברך את עמו ישראל באהבה". אין התורה מסתמכת על חכם, שאמנם הוא פוסק על-פי התורה, אבל ייתכן שהוא אינו מרגיש די הצורך את גודל הכאב והצער שייגרם לאותו יהודי. הכוהן, איש החסד, מרגיש את החומרה הנוראה שבדבר, ולכן התורה דורשת שדווקא הוא יקבע סופית אם היהודי אכן טמא בטומאת הצרעת. בדיקה עצמית מכאן אנו למדים הוראה ברורה בעניין אהבת ישראל: כשרואים חלילה דבר לא טוב אצל יהודי שני, ואף אם נראה שהלה הוציא את עצמו מכלל ישראל - קובעת התורה שלא די בחכמת התורה כשהיא לעצמה לקבוע שאכן דינו להיות "מחוץ למחנה". קודם שחורצים דין כזה יש לבדוק היטב את מידת החסד ואהבת ישראל האישית, ואם חלילה חסר באהבת ישראל אמיתית, אסור לחרוץ דין כזה על יהודי! דיני הצרעת מלמדים אותנו, שהנגע עצמו אינו טמא כמו הכרזתו כטמא. לכן הקביעה כי יהודי כלשהו הוא "מחוץ למחנה" חמורה יותר מעצם מעשיו של אותו יהודי. יש להיות שלמים לגמרי במידת החסד ואהבת ישראל קודם שמכריזים כך על אדם מישראל. הכוהן, איש החסד, מרגיש את החומרה הנוראה שבצרעת, ולכן התורה דורשת שדווקא הוא יקבע סופית אם היהודי אכן טמא בטומאת הצרעת

12.4.2024

36