השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

דת ומסורת צריך לזעוק ולהאמין

מאת: הרב גדעון כהן שאולי 08-8559589 - יקיר החינוך ויקיר העיר אשדוד אקטואליה בפרשה

מאת: הרב מרדכי לאופר, רב רובע י"א

במכת הברד, הפישתה והשעורה נשברו מאבני הברד, משום שגדלו וגבעוליהן היו קשים. אולם, החיטה והכוסמת עדיין היו רכות ובלתי בשלות, ואבני הברד גרמו להן, רק להתכופף, אך לא להישבר. לאחר סיום המכה, הפישתה והשעורה שגבעוליהן נשברו, נהרסו לגמרי, אך החיטה והכוסמת שגבעוליהן הרכים היו כפופים, התיישרו, הזדקפו ושבו לפרוח מחדש. כך גם האדם, הנכנע והמתכופף בימי משבר ומצוקה, סופו לשוב בחזרה למצב הקודם. גופו ורוחו לא נשברים והוא מתיישר ומזדקף חזרה. המעשה הבא ממחיש את הנאמר לעיל: באחד הימים סיפר מיכאל הפועל, לשמעון חברו, מקרה מבדח שקרה לו, ושניהם פרצו בצחוק. באותו רגע, נכנס המנהל, ובטעות חשב כי הם צוחקים ממנו. המנהל נעלב מאוד וקרא להם לחדרו לבירור. בתחילה, ניגש מיכאל והסביר למנהל, כי בכלל לא התכוון לצחוק ממנו, אך המנהל לא האמין לו וביקש ממנו להתנצל ולבקש סליחה. "מדוע עלי לבקש סליחה" ? התמרמר מיכאל, "והרי לא עשיתי שום עוול"? מיכאל התעקש על שלו, עד שלבסוף המנהל כעס עליו מאוד, ופיטר אותו מעבודתו. אחר כך, ניגש שמעון ופתח בהתנצלות: "שאומנם לא התכוון כלל לפגוע, אך אם המנהל נפגע בכל זאת, הרי הוא מבקש את סליחתו". "האם עוד פעם יקרה כדבר הזה"? שאל המנהל. "אני מבטיח, כי שוב לא אעשה כך" - ענה שמעון בעיניים מושפלות. "אם כך, אני סולח לך, ואתה יכול לשוב לעבודתך". כשיצא שמעון מחדרו של המנהל שאלו מיכאל: "מדוע התנצלת? הרי בכלל לא היית אשם, ולא היית צריך לבקש סליחה! ממש השפלת את עצמך"? השיב שמעון: "תראה בעצמך כמה כדאי היה לי לעשות כך, אומנם היתה זו השפלה, אך לפעמים צריך להתנצל אפילו רק כדי להרגיע את הזולת, ועיניך הלא רואות, כי לא פוטרתי מעבודתי, והמנהל אינו כועס עלי עוד". אכן, כמה אדם צריך בימי חייו לברוח מפתויי הגאווה, הכבוד והעקשנות. ספרי המוסר הרבים עוסקים ומזהירים מפני קשיות העורף, התנשאות ועקשנות, ומורים לנו לחתור ולדבוק במידות הוותרנות, הענווה, באהבת האדם, במעשים טובים ובשפלות רוח. "והפשתה והשעורה נוכתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול. והחיטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה", (ט'-ל"א, ל"ב). (עפ"י שיחתם והשראתם של הצדיקים אנשי החינוך הרוח והמעשה אאמו"ר הרה"ג ר' משה כהן שאולי זצ"ל ואחי מו"ר הרב בנימין כהן בברכת שבת שלום שאולי זצ"ל). "וארא" פרשת השבוע: האדם הרך והגמיש, המסוגל להתכופף בימי משבר ומצוקה - אינו נשבר

משה רבנו זעק לקב"ה "למה הרעות לעם הזה". והקב"ה משיב לו בפרשתנו "וארא אל אברהם וגו'" – שהאבות לא הרהרו אחר מידותי! הלקח מזעקתו של משה לימינו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב (שמות ו,ג) פרשתנו נפתחת בתשובת הקב"ה למשה רבנו על הטענה שהשמיע כלפיו בסוף הפרשה הקודמת. משה אמר שם: "למה הרעותה לעם הזה!... מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך". על כך משיב הקב"ה בראשית פרשתנו: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", וכפי שמפרשים חז"ל: "חבל על דאבדין ולא משתכחין" - הרבה ניסיונות נתנסו האבות ולא הרהרו אחר מידותיי. כל דבר שנכתב בתורה, מטרתו להנחות את היהודי בחייו ובעבודתו את קונו. התורה נמנעת בדרך כלל מלדבר אפילו בגנותה של בהמה, ואילו כאן היא מספרת דבר שלכאורה אינו לשבחו של משה רבנו. ברור אפוא, שהדבר נחוץ כדי ללמדנו הוראת דרך בחיינו. השכל שואל משה, שזכה לגילוי השכינה, ודאי ידע על דרכם של האבות. אין ספק שהוא ידע, כי האבות לא הרהרו אחר מידותיו של הקב"ה. הוא עצמו גם עמד בדרגה גבוהה מזו של האבות, וברור שהייתה בו אמונה שלמה בקב"ה ובצדקת דרכיו. אף-על-פי-כן עמד וזעק: "למה הרעותה לעם הזה!". מבואר בתורת החסידות שמדרגתו של משה הייתה מדרגת החכמה, ואילו האבות היו בדרגת המידות - חסד, גבורה, תפארת. במידות (ברגשות) יש נטייה לקבלת עול, ואילו השכל שואף להבין. זו הסיבה שהאבות לא הרהרו אחר מידותיו של הקב"ה, ואילו משה עמד ושאל וביקש להבין, שכן מצד החכמה והשכל (של הקדושה), התבקשה כאן הזעקה הגדולה: "למה הרעותה!". עד מתי? מזה אנו יכולים ללמוד לקח כפול: מצד אחד עומדת תשובת הקב"ה, שאפילו בשעת צרה כזאת צריך לאמץ את תכונתם של האבות ולא לשאול קושיות. כשעומדים לקראת הגאולה, שאותה מוביל הקב"ה בעצמו, אין לשאול שאלות, אפילו כשהמצב נראה קשה מנשוא. מצד שני נשארה בתורה גם טענתו של משה רבנו, ואף בה יש לקח נצחי. כשיהודי נמצא בגלות, ובפרט בסוף הגלות, בעקבתא דמשיחא, כאשר החושך הרוחני מכסה ארץ, עד כדי בלבול מוחלט בין אור לחושך ובין טוב לרע - צריכות לשכון בקרבו שתי מגמות נפשיות: מצד אחד עליו להיות חזק באמונתו בקב"ה, שהכול לטובה ושדווקא החשכה הזאת מובילה אל הגאולה; אך מצד שני, מצד החכמה האלוקית, צריכה לפרוץ מפיו הזעקה: למה?! עד מתי?! אין סתירה הזעקה אינה סותרת את האמונה. מצד השכל, שבוחן את הנעשה בכליו שלו, צריכה לפרוץ זעקה משוועת: "למה הרעותה לעם הזה!". כך רוצה הקב"ה, שהשכל יגיב כפי שמתקבל אצלו, כפי האמת שלו. ועם זאת צריכה לגבור אצל היהודי תכונתם של האבות, שלא להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, וזאת מצד כוח האמונה. יהודי נדרש לחיות עם שתי התנועות הנפשיות הללו - מצד אחד אמונה שלמה ובלתי מעורערת, ומצד שני זעקה מכל מעמקי הנפש: "אנו רוצים משיח עכשיו".

12.01.2024

26