השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

צריך לעבוד בששת ימי המעשה. זו אפילו מצווה לעסוק במלאכה. אבל לא צריך להשקיע בעבודה ובמלאכה את כל הראש, את כל הנפש ששת ימים תעשה מלאכה (שמות לה,ב) בראשית פרשת 'ויקהל' מספרת התורה, שמשה רבנו הקהיל את בני ישראל והתחיל לצוותם על שמירת השבת. בתוך הדברים מופיע הפסוק: "ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון וגו’״. חז"ל למדו מפסוק זה, שלא רק שמירת השבת היא מצווה, אלא גם העבודה בששת ימי המעשה מצווה היא: "כשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה". כי המלאכה והעבודה, בהיעשותן על-פי התורה ולשם שמים אף היא בבחינת עבודת ה׳. כאילו מאליו אולם הפסוק הזה גם רומז כיצד צריך יהודי להתייחס לעבודה בששת ימי המעשה. הרי משה רבנו מדבר ישירות אל העם, ומה היה טבעי יותר מלומר להם: "ששת ימים תעשו (או תעשה) מלאכה"? אבל הוא אינו אומר "תעשה" אלא "תיעשה״. כאשר אומרים לאדם "תעשה", פירוש הדבר, שעליו להכניס את עצמו בתוך העניין ולעשותו; ואילו כשאומרים "תיעשה", יש בכך משמעות, כאילו הדבר נעשה מאליו, מבלי שהאדם יצטרך להשקיע בזה את כל כוחותיו. "יגיע כפיך" וזה, בעצם, מה שהתורה מבקשת ללמדנו: נכון, צריך לעבוד בששת ימי המעשה. זו אפילו מצווה לעסוק במלאכה. אבל לא צריך להשקיע בעבודה ובמלאכה את כל הראש, את כל הנפש. יהודי נדרש לזכור תמיד, שהעבודה והמלאכה אינן תכלית החיים, אלא רק אמצעי לפרנסה וכדומה. החיים האמיתיים הם חיי הרוח - לימוד התורה, התפילה, ההתעסקות בקיום המצוות, עשיית מעשים טובים וכיוצא באלה. רעיון זה רמוז גם בפסוק "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך". ההדגשה כאן היא על "יגיע כפיך". רק את הידיים הכפיים, כלומר, כוחות העשייה, יש להשקיע בעסק ובמלאכה; אבל את הראש ואת הנפש יש לשמור פנויים לתורה ולעבודת ה'. כשיהודי נוהג כך, הוא זוכה ל"אשריך וטוב לך״. שהשבת תהיה שבת יבוא מישהו וישאל: "אם לא אשקיע בעסק את כל כוחותיי ונשמתי, איך אבטיח את הצלחתו ואת שגשוגו?". על כך יש להשיב, שצריכים גם אמונה בקב"ה. יהודי מאמין, שבסופו של דבר, הפרנסה באה מאת הקב"ה. תפקידו של האדם הוא להכין 'כלי' שבאמצעותו יקבל את ברכת ה', ולכן עליו לעבוד ולעסוק במלאכה; אבל מי שקובע אם ירוויח מהעבודה וכמה זהו הקב”ה. אם כן, כאשר הקב"ה אומר, שיהודי לא צריך להשקיע את כל כולו בעסקיו, מכאן שהדרך לקבל את הברכה האלוקית ולבסס את העסק היא דווקא כאשר מקיימים את רצון ה' ולא כשעושים את ההפך מזה. האדם הרוצה אפוא בהצלחת עסקיו, צריך להימנע מלהשקיע בהם את כל הנפש, שכן זהו רצון ה' ובדרך זו דווקא הוא נותן את ברכתו. כאשר יהודי עובד בששת ימי המעשה על פי הדרכת התורה, גם השבת שלו שונה. אין לו כל קושי להפנות את כוחות נפשו לעניינים שברוח, ואין הוא חושב ומהרהר כל הזמן בעסקי החולין שלו. כך יש לו חיים יהודיים אמיתיים, הן בימי החול ועל אחת כמה וכמה בשבת. דת ומסורת לעבוד בידיים ולשמור על ראש שקט מאת: הרב מרדכי לאופר, רב רובע י"א

מאת: הרב גדעון כהן שאולי 08-8559589 - יקיר החינוך ויקיר העיר אשדוד אקטואליה בפרשה

נאמר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" דהיינו, את בגדי הלבן, שהם התכריכים, ואז, "והוציא אתה הדשן" - את הגוף המדושן, "אל מחוץ למחנה" - מחוץ לעיר, "אל מקום טהור" - לבית מועד לכל חי, והאש על המזבח תוקד בו" - אש שאינה מהעולם הזה, זוהי אש המעורבת באש הגיהנום. פעמים רבות, כל התהליך הנ"ל נעשה בלא התרעה מוקדמת, בלא הכנה ובפתאומיות. הקרבת הקורבנות בבית המקדש יוצרת מערכת יחסים של קירבה בין המקריב לקב"ה. כשאדם מקריב את קורבנו, כמו קורבן תודה הוא מבטא בזה את שלימות נפשו ואת מערכת היחסים שלו עם ה'. מערכת יחסים זו שונה בקרב מקריבי הקורבנות הבאים לכפר על חטא או אשם, והקרבת קורבן שמקריב האדם היא על מנת לקיים מצוות ה' ושתהא לו כפרה (רש"י). כאשר עולה האדם, בהכנעה ובענווה, אל ראש המזבח, מקום שבו הגוף הבהמי נשרף, והאימורים, שהם החלבים, מוקטרים לה', הרי שהאדם מתעלה לפני ה'. באותו זמן, שבית המקדש היה קיים, האדם לא רק זובח ושורף את קורבן העולה ואימורי שאר הקורבנות אלא גם זובח את יצריו, ונשמתו זוכה לאור ה', והיא מתעלה באש המיוחדת והמטהרת. אותה אש שהיתה יוקדת על גבי המזבח שבבית המקדש היתה אש רוחנית שציינה אור של חכמה, בינה ודעת. האש היתה מקבילה לאש אלוקית הנמצאת בכל אדם מישראל המהבהבת בתמידיות. האש הרוחנית והשלהבת הדולקת והלוהטת שורפת ומכלה את היצרים השליליים המצויים והמתעוררים באדם. "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", (ו', ו'). האש שהיתה יורדת מן השמים למזבח היה בכוחה לרסן את יצריו הרעים של האדם שהינם בבחינת אש (זוהר), ומכשירה אותו לחיים רוחניים שכליים והיא מזככת נפשו, מוחו ושכלו. וכך האדם מכשיר עצמו למידות טובות ולהשקפות אמיתיות ונעלות. הכרת הטוב הוא יסוד בתורת הקורבנות והיא מלווה את כל תהליך ההקרבה. אי לכך, כאשר אדם לא הצליח לכבוש את עוונותיו הוא היה נזקק להביא קורבנות, ואז לאחר הקרבת הקורבנות היה מתמלא שמחה בשל חזרתו לחיים מבורכים, קדושים וטהורים, לשלמות רוחנית ולחיים מאושרים ונשגבים. "צו" פרשת השבוע: כשאדם יודע את סופו וכילוי גופו, הוא מתעלה ומוכן להקדיש את כל כוחותיו לשינוי דרכו בחיים "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ (ו', ד'). למחנה, אל מקום טהור" (עפ"י שיחתם והשראתם של הצדיקים אנשי החינוך הרוח והמעשה אאמו"ר הרה"ג ר' משה כהן שאולי זצ"ל ואחי מו"ר בברכת שבת שלום הרב בנימין כהן שאולי זצ"ל).

33

17.3.2023