השבוע באשדוד | מו"ל: מנחם גלילי

דת ומסורת

מאת: הרב גדעון כהן שאולי יקיר החינוך ויקיר העיר אשדוד 08-8559589 אקטואליה בפרשה

מאת: הרב מרדכי לאופר, רב רובע י"א

"משפטים" פרשת השבוע: המעלות והחשיבות של הערכים: עזרה לזולת, הענווה והאחדות, בעם ישראל "כל אלמנה ויתום לא תענון..." (כ"ב, כ"א). "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה..." (כ"ב, כ"ד). "ואנשי קודש תהיו לי" (כ"ב, ל')

יסוד הכול הוא האמונה. על בסיסה מתחיל האדם ללמוד ולהבין. אולם לאחר שהוא מגיע להבנה המרבית, הוא נדרש שוב לאמונה - אמונה במה שאי אפשר להבין הכלל, ששמה של פרשה בתורה מבטא את תוכנה, נראה לכאורה בגלוי בפרשתנו. הפרשה נקראת משפטים, ואכן רוב המצוות המפורטות בה שייכות לסוג ה'משפטים' שבתורה, מצוות המתחייבות מצד השכל וההיגיון. אולם כשאנו מגיעים לסוף הפרשה, אנו מוצאים שם דברים שתוכנם מנוגד ל'משפטים'. שם מתוארות ההכנות למתן תורה, כאשר עם ישראל הקדים 'נעשה' ל'נשמע'. הקדמת 'נעשה' ל'נשמע' מבטאת ציות גמור וקבלת עול, ההפך מהבנה והכרה שכלית. נוסף על כך, בין הדינים שבפרשה כלול 'חוק' מובהק - "לא תבשל גדי בחלב אמו״. מעלת ההבנה להבנת העניין ראוי להביא את דברי השל"ה על הפסוק "זה א-לי ואנווהו, אלוקי אבי וארוממנהו". הוא מסביר, שכאשר יהודי מגיע להכרה בבורא מצד שכלו ומחשבתו - "זה א-לי", הרי אז "ואנווהו" (מילה המורכבת מהמילים 'אני והוא') - האדם מתאחד עם הקב"ה. לעומת זאת, כאשר הקשר עם הקב"ה בנוי רק על האמונה העוברת מדור לדור, "אלוקי אבי", נשאר הקב"ה מרוחק מן האדם - "וארוממנהו״. האמונה הטבעית, שהיא ירושה מאבותינו, אמנם צריכה להיות יסוד ההבנה והחשיבה, אבל אין להסתפק בה. האמונה עצמה עדיין אינה יוצרת התקשרות נפשית עמוקה עם הקב"ה. רק כאשר האדם מבין ומכיר בשכלו את גדולת ה', נוצרת בנפשו התקשרות פנימית עם הבורא. מעלת האמונה לפיכך צריך היה לכאורה סדר הדברים בפסוק להיכתב להפך - קודם האמונה הבסיסית, "אלוקי אבי", ורק לאחר מכן ההכרה האישית, "זה א-לי”? אלא כאן טמון רעיון עמוק יותר. הפסוק אינו מדבר על האמונה הראשונית, הטבעית, שאינה נרכשת על-ידי האדם עצמו. הפסוק מדבר בשתי דרגות של עבודה עצמית, שבאות לאחר האמונה הראשונית. האמונה הטבעית בקב"ה, הטבועה בנפש האדם מלידתו, היא הבסיס הראשוני לכל העבודה של האדם בחייו. על בסיס האמונה הזאת הוא מתחיל להתבונן ולהגיע להכרה שכלית עצמאית בקב"ה. ההבנה הזאת מביאה אותו להזדהות שלמה עם הבורא, תורתו ומצוותיו - "זה א-לי״. השכל מוגבל אלא שאז נדרש האדם להגיע לשלב עליון יותר - "אלוקי אבי וארוממנהו". לאחר שהוא מגיע להבנה ולהכרה המרבית, הוא נדרש להכיר בעובדה, שיש גבול ליכולת ההבנה האנושית, וכי אי אפשר לתפוס באמצעותה את הבורא הבלתי מוגבל. או אז הוא נדרש שוב לאמונה - אמונה במה שאי אפשר להבין, ברוממותו של הקב”ה. זו אינה האמונה הראשונית, שהייתה הבסיס לכל העבודה. זו דרגה עליונה יותר של אמונה, אמונה שבאה דווקא לאחר מיצוי כל יכולת ההבנה וההשגה. אמונה זו מביאה את האדם להכרה עמוקה יותר בגדולת הקב"ה "וארוממנהו״. עיקרון זה מסביר גם את מבנה פרשתנו. אחרי התגלותו של הקב"ה על הר סיני מתחילה העבודה העצמית של עם ישראל, 'משפטים'. אולם לאחר שלב ההבנה העצמית נדרש היהודי להגיע להכרה, שמעל ההבנה צריכות לעמוד האמונה וקבלת העול. לכן בסוף הפרשה מדובר על הקדמת 'נעשה' ל'נשמע' ועל מצווה שבבחינת 'חוק', כדי להמחיש שהקב"ה עצמו הוא למעלה מהשכל. להאמין, להבין, ושוב להאמין

לנו שבשעה שהיתה שנאת חינם, פירוד ומחלוקת חרב בית המקדש, ועדיין עומד הוא בחורבנו והקב"ה מצפה מעמו ישראל לאהבת חינם ואחדות כדי שנזכה לבנין הבית השלישי ולהתגלות מלכו של עולם. מצאנו בהיסטוריה של העם שכל זמן ששררה בעם אחדות, העם התברך בישועות ובטובות רוחניות וגשמיות. כך מצאנו בימי מרדכי ואסתר בששון הבירה, שאמרה אסתר למרדכי, "לך כנוס את כל היהודים", (מגילת אסתר" ד', ט"ז). אסתר הבינה וראתה ברוח קודשה שרק על ידי אחדות, מידות טובות ונעלות, אהבה ואחווה בעם ישראל, ניתן יהיה להינצל מהאוייב האכזרי, לזכות בישועה, ורק אז להצליח ולהתברך בטוב ובשפע האלוקי. ב"שיר השירים" נאמר: "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", (ג- ט', י'). זוהי אהבה עמוקה שנבעה ממעמקי לב שבזכותה קיבל העם השראת השכינה על בית המיקדש ועל עם ישראל. משה רבנו זכה שהתורה ניתנה על ידו, בזכות הענווה היתירה, והפסוק מעיד עליו: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", ("במדבר" י"ב, ג'). אכ ן , באמצע ו ת הער כ י ם המקודשים בעם ישראל ניתן להגיע ולקבל את הטוב שבחיים.

על הא ד ם ל ה י ו ת מ ו ד ע לחסרונותיו וכך לחיות בענווה ולהתחבר אל עם ישראל. דרך הענווה והאחדות אפשר להגיע להישגים מרשימים, ולשלימות בעם ישראל. אנו מצווים כמו כן, להתנהגות נכונה ונאותה, גם עם הגר, היתום והאלמנה כנאמר: "וגר לא תונה ולא תלחצנו", (כ"ב, כ'). תופעה זו מדרבנת את האדם, להתחברות אמיתית וכנה עם עם ישראל. התורה מצווה אותנו ("כי תשא") על נתינת מחצית השקל למיקדש. דווקא מחצית ולא שקל שלם, או אז, ידע האדם שלשלימות ניתן להגיע כאשר ישנה התחברות לזולת. כל אחד ואחד מבני ישראל הינו רק מחצית ובהתחברות עם האחר תהיה קיימת השלימות והזכות של האדם להצליח במעשיו ובדרך חייו. בהתחברות עם החבר זוכה האדם להשגחה אלוקית כי זוהי עבודה בצוותא, בבחינת "שבת אחים גם יחד". באהבת הזולת מפנים האדם מידות נעלות של ענווה, יראת ה' ורוממות הרוח. גם הנשמות מתחברות ומתאחדות יחדיו, והאור המושפע מכך, מאיר ומבהיק למרחוק, באור יקרות. באותה עת, משרה הקב"ה שכינתו על האדם ועל כלל ישראל שהופך ונעשה לממלכת כהנים וגוי קדוש, הממלא ייעודו ותפקידו. ההיסטוריה של עם ישראל מורה

(עפ"י שיחתם והשראתם של הצדיקים אנשי החינוך הרוח והמעשה אאמו"ר הרה"ג ר' משה כהן שאולי זצ"ל ואחי מו"ר הרב בנימין כהן שאולי זצ"ל). בברכת שבת שלום

17.2.2023

34