שבתאי | סיפורה של משפחה

יגלי )14.5.2007( כ”ו באייר תשס”ז

כוונת השם יגל ישמח, יעלוז.. נתינת השם ע”י ההורים מביעה רצונם שילדם יחיה בשמחה תמיד. מקור השם בספר תהילים: )7 “מי ייתן מציון ישועת ישראל, בשוב ה’ שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל” (תהילים י”ד

יגל, תלמיד כיתה י”א בעת כתיבת המאמר, דינמי, פעיל, שאפתן, מאתגר את עצמו ועומד באתגרים. לא אתפלא אם

אראה אותו בעתיד מגיע רחוק... ואלה דבריו / זיכרונותיו / הגיגיו:

“יגל, בוא אספר לך סוד, אבל תבטיח לי שאתה לא מספר אותו לאף אחד”, ככה סבא פנה אלי יום אחד, “תדע לך שאתה הנכד האהוב עלי מכככל הנכדים, תזכור זה סוד ואל תספר אותו לאיש”. למרות שכל הנכדים טוענים שגם להם אמר סבא בדיוק את אותם הדברים, אני יודע שאליי הוא הכי התכוון ושהוא אוהב אותי יותר מכולם, אפילו תשאלו את דדי... כל ילדותי סבבה סביב סבא וסבתא. איזה כיף שהם גרים קרוב. ישר אחרי סיום הגן, אני מבקש ללכת לסבא וסבתא שנמצאים בהמשך הרחוב, שם סבתא מחממת לי אוכל. אני מתיישב לאכול וכשאני לא רוצה לסיים את האוכל שבצלחת, אני “זוכה” לטיול עם סבא אל לול התרנגולים. בדרך כלל אחרים היו נשברים באמצע הדרך וחוזרים לסיים את צלחת האוכל, אבל פעם אחת, רק כשהגעתי אל תוך הלול , הבנתי שזו לא בדיחה ואז ביקשתי לחזור אל הצלחת שחיכתה לי...

כל הילדות שלי, סבא, סבתא ובני המשפחה היו הדמויות הכי נוכחות ומשמעותיות עבורי. מהבית של סבתותא, אחרי הגן, דרך הקייטנות המשפחתיות בחודשי הקיץ שניהלו בני הדודים הבוגרים והבית על עץ התות, דרך צעדת אור עקיבא שסבא יזם, הטיולים המשפחתיים הבלתי נשכחים המגבשים בחופשות ובימי הולדת והשבתות של ביחד. סבתא תמיד דואגת שהמשפחה תהיה מאוחדת ובכל פעם שאנקוש על דלתה, סבתא תקבל את פני במאור פנים וידיים פרושות לחיבוק (ולא משנה כמה פעמים אכנס במהלך היום). אחד

בכיתה ט’ הכיר לי טמיר את עולם ה וכמובן שהצטרפתי. טמיר דאג MMA לכסח אותי בכל פעם מחדש. לאט לאט השתפרתי וב”ה זכיתי באליפות ישראל גרם לביטחון שלי MMA לבני גילי. ה להרקיע שחקים מה שהשפיע מאד על החיים שלי. באותה שנה, גם הצטרפתי למש”צים. התחלתי לטייל הרבה ולהכיר את הארץ. למדתי לאהוב את המולדת דרך הרגליים ולא רק משעורי והמש”צים תופסים MMA היסטוריה. ה חלק גדול מחיי וכך גם הכרתי חברים רבים. התחלתי להדריך טיולים ולהעביר פעולות ואפילו לאמן וכך, אני עדיין משתדל לפתח את יכולות העצמאות, הבגרות והמנהיגות שלי. למרות שאני משתדל להסתדר לבד, תמיד כשאני נתקע, אז אני מבין כמה זכיתי באחים שלי. בעצות שאני מקבל מנהוראי, שאף פעם לא מאכזב. את השמחה הטהורה שאריאלי דואג להשרות בי כל הזמן והעזרה בלימודים ששני וצופיה דואגות לעזור ולסייע ויסכה, שדואגת שאני אעבוד על המידות שלי ואהיה אח בוגר והכי חשוב, אבא שלי, שדואג שאלך בדרך הישר ואימא שלי היקרה שדואגת לשתול פרחים ריחניים בצד הדרך.

הדברים המשמעותיים שגרמו לעצמאות שלי הוא, שמגיל קטן עבדתי בגינה של סבא שלי. כך גם במזכירות המשרד, עזרה לבניית בית הכנסת ואפילו מסיק זיתים בבית הספר של סבתא. הפכתי להיות דוד, כשאחינועם נולדה. למדתי 10 כבר בגיל להיות בוגר ולטפל גם בקטנים ממני. המשפחה היוותה תמיד עוגן עבורי. ביסודי למדתי לצד בני דודיי ובסיום הלימודים התארחתי אצל חזן וכפיר בפרדס חנה. נהוראי ואריאל סללו לי את הדרך בבית הספר ועכשיו, גם אני משתדל ללוות את בניה (“בן בן”) בבית הספר.

158