שבתאי | סיפורה של משפחה

לבית דמתי צופיה 6.12.2002 – א’ בטבת תשס”ג

נושאות השם צופיה בד”כ רגישות ומכילות. יש להן יחסי אנוש מצוינים. בעלות אינטואיציה ואינטלגנציה גבוהה. טובות בעבודה בצוות.

הווי משפחתי: במהלך הקידוש בערב שבת, שרים את “אשת חיל” וכשמגיעים למילים “צופיה הליכות ביתה”, כולם מטעימים את המילה ‘צופיה’ ומפנים מבט לעבר צופיה... ומחייכים... ואלה דברי צופיה: “אני אשתדל מאוד לסדר את הבית, ואתה תעשה שאבא ואמא יסכימו לי ללכת לסבא וסבתא היום” הייתי מסכמת עם הקב”ה בעודי מקפצת על ספסל האבן תחת עץ הצפצפה. כששואלים אותי איזה זיכרון ילדות השאיר את רושמו עלי, אין משהו שמנצח את עץ הצפצפה בדשא מחוץ לבית. הייתי משחקת שם עם חברות, יושבת לצילו תוך בניית סיפורים והלחנת שירים

הלאה בעיות אמון, אבל בכל אופן, אלו עוד שתי נקודות שספגתי לתוכי בילדותי בזכות הסביבה בה גדלתי - הידיעה שאני מסוגלת להוציא כוחות שבי החוצה, גם באמצעות עזרה מהסובבים אותי, והרגשת המחויבות, לנסות לפחות, לעזור גם לאחרים להכיר בכוחותיהם ולבטא אותם. ישנו עוד זיכרון, שבעצם מורכב מכמה זיכרונות יחדיו. כל שבת, לפני סוף הסעודה, אבא היה לומד איתנו פרשת שבוע. סיפורי מופת שלמדנו מהם דרך חיים. אבא עודד אותי לשאול כשמשהו לא הסתדר לי, ולא להבליג ולהמשיך הלאה - כי אלו דברים חשובים מדי מכדי לוותר עליהם. במהלך השבוע, כשלא עניין אותי כל-כך לשבת

ללמוד למבחנים או לעשות שיעורי בית, אמא הייתה יושבת איתי ומספרת לי סיפורים עם כל מיני טריקים ללמוד את החומר. משחקים ושירים שהכניסו אותו יותר טוב לזיכרוני. הטריקים האלו שפכו אור חדש על הלימודים עבורי. נהניתי מהם. אחרי שלמדתי, הלכתי לבית של סבא וסבתא, ושם - סבא היה מריץ לי שאלוני טריוויה במטבח, תוך כדי הבישולים. שאלות בגיאוגרפיה, תנ”ך, היסטוריה או סתם שאלות כמו “באיזה צבע היה הפנתר

בדמיוני ולבסוף מנסה, לרוב ללא הצלחה, לשרוק בעליו כמו אחיי הגדולים. ואין זה סתם שהוא הנקודה הראשונה בייצוג ילדותי באור עקיבא. הוא סימל עבורי מקום בטוח. שקט, מלא בתום. לא הייתי צריכה יותר משני הרחובות מביתי עד לבית של סבא וסבתא, והמדשאות העצומות (לפחות בעיניה של ילדה) בדרך לשם. אני זוכרת את היום שלמדתי לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר. אריאל אחי החזיק את האופניים מאחורה, ואמר לי

הורוד?”. ואחרי כל זה, הייתי הולכת לסבתא ומשתפת אותה בהתרגשות במה ידעתי ומה התחדש לי, כי אין אוזן קשבת ומעבדת כמו של סבתא. הסביבה שגדלתי בה עודדה אותי (ואני מאמינה שגם את הסובבים אותי - כי זו הייתה דרך חיים. לא מעשה ספציפי) לאהוב למידה. לא להסתפק במה שצריך לדעת למבחן מחר.. לחפש כל הזמן את ההזדמנות להרחיב את עולמי. להיות בלמידה מתמדת. כשעשיתי את עבודת השורשים שלי לקראת בת המצווה, זכיתי ללמוד על המשפחה שלי. על כמה ההיסטוריה שלה מלאה בעשייה, בציונות, באהבת השם

לנסוע בלי להסתכל לאחור. לסמוך עליו שהוא מחזיק אותי כל הדרך. ואני, כמו אחות טובה, סמכתי. באיזשהו שלב ברכיבה תהיתי לעצמי איך הוא מצליח לרוץ כל-כך מהר, אז הפניתי את ראשי לאחור, וראיתי אותו עומד, עם חיוך שבע רצון, בנקודת הזינוק. למזלו, לא פיתחתי בעיות אמון אחרי התרחיש הנ”ל. ההבנה שהצלחתי לעשות משהו שכל-כך פחדתי לעשות עד שהאמנתי שאיני מסוגלת אליו, ניצחה. לאחר כמה שנים, כשיגל, אחי הקטן רצה ללמוד לרכוב ללא גלגלי עזר, לקחתי אותו לרחוב, אמרתי לו להתחיל לרכוב, ולסמוך עליי. אני מקווה שגם הוא לא לקח איתו

138