שבתאי | סיפורה של משפחה

יום שבת כ”ב באדר תשנ”ד 1994 במרץ 5 אמי היקרה והאהובה החזירה נשמתה למרומים הייתה במותה 78 בת

מודיעים לי שאימא מרגישה לא טוב וצריך לשלוח אותה לבית החולים. נסעתי לבית הוריי ברחוב העלייה. אספתי את אימא ואבא במכוניתי. אבא ישב במושב הקדמי. אימא באחורי. עצרנו ליד ביתי. “אין צורך שתבוא איתנו”, אמרתי לו ואבא, צייתן שכמוהו, ירד, לא לפני שרכן לעבר אימא ונישק אותה על מצחה. הגענו לבית החולים “הלל יפה” בחדרה. האבחנה הייתה: “אבנים בכיס המרה”. לכאורה ניתוח פשוט. אלא, שהניתוח, כנראה, הסתבך וגרם לזיהום בבטנה של אמא. סבל נוראי. מספר ימים. לא עזבנו אותה. עיינת ואיה, שהייתה חיילת, הגיעו אליה מידי יום. בתורנות. למרות הסבל, כששאלו לשלומה, תשובתה .” ׳ תמיד הייתה: “ברוך ה תשובה כל כך אופיינית לה. כשהחמיר מצבה הועברה לחדר טיפול נמרץ. כשבוע לאחר אשפוזה החזירה נשמתה לבורא. כאב עצום.

היה מתקבל בכבוד מלכים. במהלך הארוחה, אחרי שהוציאה את כל והמטעמים המאכלים וערכה אותם על השולחן, הייתה מאיצה במסובים לאכול “עוד לא אכלתם כלום”, כך הייתה אומרת. אופי עיראקי אמיתי. אהבה מיוחדת הייתה לה למרים. היא אהבה אותה אהבת נפש. קרנה מאושר כשבאה לביתנו. אשת חסד הייתה. עניי העיר, “עבודי” ו”בן דודי” היו מגיעים לביתנו. ממתינים במרפסת והיא הייתה מכניסה אותם לביתנו, מגישה להם מטעמים, משרתת ומאכילה אותם. טוב לב אמיתי. החגים, פסח, ראש השנה וכן גם ערבי שבתות, היו חגיגה בפני עצמה. כל האחים ובשלב מאוחר יותר גם הכלות היו מגיעים ומסבים סביב שולחן עמוס. אבא מקדש וכולנו היינו נושקים את ידו לפני שטעמנו מן הקידוש. אמא הייתה אז רווה נחת, נושאת את ידיה ועושה “חמסה, חמסה” על כולנו. אמא הייתה זאת שהגיעה לאסיפות ההורים. עד היום אני

אמא הייתה אישה צדקת אמיתית. פנים קורנות. אישה פשוטה וצנועה. גדושה בחוכמת חיים.

תוהה. איך היא, שבקושי דיברה עברית, הייתה מגיעה, שומעת ואפילו נהנית (כך התרשמתי...). כשהייתה צריכה לחתום על התעודה, זוכר את חתימתה “סלימה” בערבית. הייתה במותה. לאחר מותה ישבנו “שבעה” בביתנו, 78 בת .3 ברחוב עשרת הרוגי מלכות אבא קיבל את מותה בשקט ובדומיה אבל ידענו, ללא ספק, מותה ישפיע עליו מאד, רק לא שערנו עד כמה. רק לאחר מותה נבין כמה הוא אהב אותה, כמה היה תלוי בה, כמה, היא הייתה עמוד התווך עליו נשען אבא, עליו נשענו כולנו.

העניקה לנו, לכל האחים, אהבה עמוקה עד אין קץ. דאגה שישרור שלום בין האחים. מעולם לא הרימה קולה עלינו. דיברה תמיד בשקט, בדרכי נועם. אשת חיל של ממש. אבא כיבד אותה מאד. העריך אותה. מעולם לא סתר את דבריה. היא הייתה רעיה נאמנה, אם מסורה ודואגת. עקרת בית למופת. בשלנית מיוחדת הייתה. לתבשילים שלה היה טעם מיוחד. ניחוח שאופייני רק למאכלים שרק היא ידעה להכין. כך ה”תבית”, החמין לשבת, ה”סלונה”, ה”קיצ’רי”, “ערוק”, “קובה במיה” ועוד. אימא הייתה מארחת למופת. אורח שהיה מגיע לביתנו

106