ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך

משה קניג ד״ר | 80

על שטיפות מוח וזעזוע מוח

בשנים אלו הפך הגל האנטישמי ששטף את אירופה לקרוב ומאיים יותר. עם הזמן, החששות שהצלחנו להותיר ברקע הפכו למוחשיים וממשיים. שטיפות המוח הנאציות הביאו לפגיעות ומעשי אלימות נגד יהודים ואנחנו ניסינו, עד כמה שאפשר, לא להתבלט בציבור. כחלק מאמצעי הזהירות והשמירה על הילדים, הוחלט לעבור למתכונת של חמישה ימי לימודים, כך שהתלמידים לא יבלטו בחוצות העיר כשהם פוסעים עם ילקוט על גבם בימי ראשון. פעם או פעמיים בחודש, ניצלתי את השבתון של יום ראשון ויצאתי עם תלמידיי לטייל באזורים ההרריים היפים. היו אלה טיולים בלתי נשכחים – גם בזכות הנופים הקסומים, אבל לא רק. איני מתעלם מהאפשרות שרבים מהמשתתפים לא שכחו גם את התקלות שחווינו. כך למשל, היה הטיול להחלקה על השלג. היה זה יום חורפי ואני הצעתי לתלמידיי לצאת להחלקה במזחלות. בבוקר אותו יום נסענו בחשמלית והגענו לאתר המיועד. היה זה אזור מיוער ויפה, ואחרי טיפוס קצר הגענו אל קרחת יער ובה מדרון מתאים לגלישה במזחלות. לתלמידים הסברתי שההחלקה מותרת רק באזור הקרחת, כי בתוך היער ישנה סכנת התנגשות בעצים. על פי ההוראה השנייה, התלמידים היו צריכים להחליק לפי תור, כדי למנוע תאונת התנגשות בין מזחלות. כשתם התדרוך הבטיחותי, התחלנו בגלישה כשהוראותיי נשמרות בקפידה והתלמידים צוהלים ושמחים. לפתע נשמעה צעקה שהדהדה במעבה היער. "אדוני המורה! ברדוש ושוורץ התנגשו בעץ ושוכבים על השלג מדממים!". רצתי מבוהל למקום ההתרחשות. תחקיר קצר הבהיר את נסיבות התאונה; שני המעורבים בתקרית לא רצו לחכות לתורם ובניגוד להוראותיי העמיקו אל תוך היער שם החליקו במהירות עד שאיבדו שליטה והתנגשו בעץ. כשהגעתי לזירת הפשע, מצאתי אותם שוכבים על השלג הצחור שנוקד בכתמים של דם. למרבה המזל, בקרבת מקום שכן בית חולים קטן. במבצע חילוץ זריז העמסתי את השניים על המזחלת והובלתי אותם לקבלת עזרה רפואית. בבדיקות שעברו הגולשים הסוררים התברר כי שניהם סובלים מזעזוע מוח. ברדוש, שישב מלפנים, אף איבד שתי שיניים קדמיות ושפתו התחתונה נפתחה. בנוסף, ברגלו הימנית נפער פצע מרשים שנגרם על ידי קרן המזחלת. הרופא תפר את פצעיו ואנו הזעקנו את ההורים של השניים, וגם אמבולנס שהוביל אותם לבית החולים העירוני. אחרי התאונה הייתי נסער. בלבי כבר החלטתי לא לצאת עוד לטיולים עם תלמידיי. חששתי מתגובתם של הורי הפצועים שבוודאי יוכיחו אותי קשות ויטילו עלי את האחריות על האירוע. לשמחתי הגדולה, התברר לי כי טעיתי. ההורים, שכבר זכיתי באמונם, לא השמיעו אף לא מילה אחת של ביקורת – לא ביום התאונה, ולא אחר כך. אט אט, התפוגג זכר התאונה. האביב הפציע והתלמידים הפצירו בי לחדש את