ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך
משה קניג ד״ר | 312
כל השנים עבדתי עם בני נוער בעלי כישורי לימוד טובים, פרט לשתי כיתות – אחת ברחובות והשנייה באשקלון. והנה, בקרית מלאכי הכרתי אוכלוסייה איתה לא היה לי מגע עד אז. עד מהרה הבנתי שכאן נדרש סגנון עבודה שונה מזה שאליו הייתי רגיל כל השנים. עם כניסתי לתפקיד, עמדתי בפני התלבטות. לאתגר את עצמי בכיתות שנחשבו קשות במיוחד, או ליהנות מהעשייה הפדגוגית בכיתה בה למדו התלמידים הטובים יותר. בסופו של דבר בחרתי לקבל לידיי את כיתת המוכשרים של בית הספר. הנאתי מהעבודה היתה שלמה. התלמידים, שגילו עניין בלימודים, לא אילצו אותי להתמודד עם ענייני משמעת מיוחדים. בכיתות אחרות, כך ידעתי, היה המצב שונה לחלוטין. רבים מהתלמידים שם היו בעלי כישורים לימודיים דלים וכושר ריכוז מועט. בהיעדר כושר ריכוז קשה היה להביא אותם להקשבה בשיעור ועוד יותר קשה היה להעמיק בהם את הבנת הנושא. חוסר הריכוז וההבנה ייצרו גם קשיי משמעת רבים. כעבור זמן מה נוכחתי לדעת שבמסגרת כזו נדרשת התאמה של התכנים ושל הציפיות מהתלמידים. היה לי ברור שמשמעת טובה תושג רק הודות לטיפוח יחסים טובים וידידותיים ושיחות אישיות רבות בהפסקות עם כל תלמיד בנפרד, או עם קבוצות קטנות. הבנתי שתלמידים אלה זקוקים לעידוד רב, הפגנת הערכה ותחושה שלא מזלזלים בהם. במסגרת זו נתקלתי בהתנהגויות אותן לא הכרתי מעולם. כך למשל, ראיתי תלמיד שהיו נוהג לקום פתאום באמצע השיעור ולהתחיל לטייל בכיתה. לפעמים אף היה ניגש לחלון ומתחיל לשוחח עם תלמידים בחצר. בהוצאתו מהכיתה, לא היה כל טעם. מוטב היה לבקשו במלים טובות לשוב אל מקומו, ללטף את ראשו ואז הוא ישב בשקט. כשביררתי את הרקע שלו, גיליתי שאביו נפטר ואימו נישאה לגבר אחר שביקש להוציאו מהבית. הנער נאלץ לעבור לגור עם סבו וסבתו שהיו אנשים פשוטים וחסרי השכלה. הקו הפדגוגי המנחה העיקרי בבית הספר היה, שחייבים להחזיק כל תלמיד בכל מחיר במסגרת בית הספר ואף שעות רבות לאחר סיום הלימודים, כי מחוץ לבית הספר מחכות לתלמיד חבורות רחוב, שאינן סימפטיות בשום עיר בארץ ובעולם. משרד החינוך והעירייה העניקו לבית הספר תקציבים מוגדלים. תלמידים רבים קיבלו שיעורים פרטיים בקבוצות קטנות שהועברו על ידי המורים מתקציב בית הספר. משאבים רבים הופנו למען קידום השכלתם ומניעת הידרדרותם של התלמידים לפשע. מי שמדבר על קיפוח בנוגע לנוער הזה מטעם המדינה, אינו יודע, מה הוא שח. הייתי כשחשתי שאיני יכול עוד להמשיך 71 חמש שנים לימדתי בקרית מלאכי. בן בעבודתי ופרשתי מהוראה, הפעם לתמיד. כשפניי קדימה, ידעתי כי מעתה אצעד בדרך חדשה בה זוגתי היקרה, חיי הפרטיים והמשפחה האהובה ימלאו את ימיי ואת לבי. תם פרק ייעודי ושליחותי כמחנך.
Made with FlippingBook Digital Publishing Software