ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך

25 | חולם, לוחם, מחנך

נדוניה היתה גיסתי המיועדת מקסימה ושנונה וכולם היו מרוצים.

עם הזמן, התברר שבאמתחתה של האישה ישנה בכל זאת נדוניה מסוימת – התנשאות. גיסתי האמינה שכבתו של בנקאי היא משתייכת למעמד בכיר מזה של בעלה שבא ממשפחה עובדת עם אבא מוביל. יחסה המתנשא היה לנו לזרא והוביל להתקררות היחסים איתה. ביקוריה אצלנו היו נדירים מאוד, ואירעו בעיקר בחגים. האינטראקציה עם משפחתה היתה נדירה עד נעדרת. מכל המשפחה, רק אני זכיתי להערכתה רבת החסד, בזכות תואר הדוקטור, שכנראה היה נעלה בעיניה ממעמדו של אביה מנהל הבנק. למרות פערים אלה, שמר יעקב אמונים למשפחה ונשאר בקשר קרוב איתנו, לרבות ביקורים תכופים בביתנו. באותם ימים הוא היה כבר מבוסס כלכלית, ובכל ביקור שכזה היה משלשל לכיסה של אמא סכומי כסף נאים, תוך שהוא מתבדח כי הוא תומך באישה ענייה. אמא, כמובן היתה גאה בבנה האוהב והנדיב. חזרה לחיק המשפחה? הניגודים והחיכוכים שהתגלו בשנים הראשונות של הנישואים הלכו והחריפו עד לבלי נשוא, עד שביום בהיר אחד הגיע יעקב אלינו עם מטלטליו והכריז על שובו לחיק המשפחה. אנחנו, כמובן, קיבלנו אותו בזרועות פתוחות. אם לא די היה בשבר שחל בנישואיו, יעקב סבל באותה תקופה גם ממשבר בעסקים. אני הייתי עדיין סטודנט והמפעל המשפחתי כבר נמכר. כל פרנסתנו התבססה באותם ימים על השעורים הפרטיים שאני נתתי לתלמידי הסביבה. יחסיי עם יעקב היו תמיד מצוינים. הוא אהב אותי ואני הערצתי אותו, חרף חיבתו להקנטות שלא נמוגה גם בבגרותו. כשחזר הביתה אחר הפרידה מאשתו, חלקנו את חדרי – כלומר הסלון – בדירתנו הקטנטנה. על אף החיבה הגדולה והאהבה ההדדית, הצפיפות והמחסור בפרטיות הולידו מדי פעם תקריות בלתי חביבות. בוקר אחד, ואני אז כבן עשרים, הגענו לחילופי דברים קשים. הוא, שהיה מובטל ועתותיו בידיו, שכב עדיין במיטתו, ואני התארגנתי לצאת ללימודים. הוויכוח בינינו התלהט, עד שהגיעה האמירה שהקפיצה אותי; "אתה אוכל לחם חסד בבית הזה", אמר יעקב. חמתי בערה בי. באופיי הייתי שקט, אך האמירה הזאת פגעה בי מאוד, בעיקר לנוכח העובדה שעול פרנסת כל המשפחה, כולל אחי המובטל, היה על כתפיי. התגובה שלי לא אחרה לבוא. הנעל שהיתה בידי והתכוונתי בדיוק לנעול, שינתה באחת את מסלולה ועפה לעברו. כמובן שמיד לאחר שיגור הנעל חשתי חרטה על הפעולה האימפולסיבית, אך גם תקרית זו לא פגעה ביחסים החמים ששררו בינינו. יעקב אהב אותי והיה גאה בי על ההשכלה האקדמית שרכשתי. כשקיבלתי את ההסמכה לרבנות קרא לי 'רבה', בעגה האידישאית.