ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך
משה קניג ד״ר | 176
7 פרק שוד לאור נרות
ימי ביקישצ'בה היפים מילאו את כולנו בשמחה ותקווה. הזמן חלף מהר
וכשהאביב הפציע חשנו שהחניכים שלנו בשלים להמשך הדרך: העלייה.
המציאות, לעומת זאת, היתה פחות מוכנה. קשיים ארגוניים בלתי צפויים התעוררו ועלייתנו לארץ התעכבה. לעמוד שווי נפש נוכח המכשולים, היה דבר שלא יכולנו להרשות לעצמנו. מרים היתה בשלהי הריונה. בכפר הקטן שלנו לא היה רופא נשים, ולא בית חולים או בית יולדות. ידענו כי בעבר מקובל היה ללדת בבית, ובכפרים מרוחקים מנהג זה עדיין רווח, אבל אני לא רציתי להפקיר את אישתי לידיה של מיילדת לא מקצועית. החלטנו לחזור לבודפשט ולהבטיח את התנאים הטובים ביותר ללידה ולטיפול בתינוק רך. כשיתחזקו שניהם, כך תכננו, תהיה השעה כשרה לעלייה. בימים ההם של התאוששות האומה מהמלחמה, התחבורה הציבורית טרם חזרה לפעול. מסילות הרכבת עדיין עמדו בלעדית לרשות הצבא. אני חשבתי כי מוטב שקודם אסע לבודפשט לבד, ושם אברר מספר עניינים חשובים; מה קורה בדירה שלנו אותה נטשנו, מה מצב אספקת המזון בעיר, האם אוכל לחזור לעבודתי. הדרך היחידה לקבל מענה לכל השאלות הללו היתה להגיע לעיר. אבל איך? בירור קצר העלה שהדרך לנוע בדרכים היא כטרמפיסט לא רשמי על רכבות צבאיות. על פי רוב, כשהרכבת לא היתה במשימה חשאית או נושאת ציוד סודי, הנוסעים הלא קרואים יכולים היו להשלים את הנסיעה מבלי שיגורשו מהרכבת הנוסעת. מיודעי דבר בביקישצ'בה קיבלתי הדרכה לנוסע הסמוי; מחכים בתחנה ומקווים שההמתנה לא תהייה ממושכת מדי. כשמגיעה רכבת, ומתברר שהיא מגיעה ליעד הרצוי, עולים עליה, אחרי שבודקים שיש מקום פנוי באחד הקרונות. בטרם אצא לעיר הגדולה הצטיידתי במצרכי מזון במטרה למלא את המזווה בדירתנו. מילאתי תרמיל גב גדול ומזוודה בסוגי מזון שונים. במאמץ גדול התנהלתי עם המשא הכבד לתחנת הרכבת. למסעי הצטרפו חברים מהבית והחלטנו להישאר יחדיו עד סוף הנסיעה ולעזור זה לזה. בשעת בוקר מוקדמת יצאנו לתחנת הרכבת המקומית, בטוחים שלאור חריצותנו המרשימה נהייה הראשונים שיזכו לקפוץ על ההזדמנות ועל הרכבת הנוסעת. מה רבה היתה ההפתעה לגלות בתחנה המון אדם שהקדים אותנו.
Made with FlippingBook Digital Publishing Software