ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך

משה קניג ד״ר | 172

6 פרק ימי ביקישצ'בה

המסע המפרך לביקישצ'בה התחיל בישיבה בלתי נוחה בעליל על ספסלי עץ, המשיך אל תוך לילות כפור איומים ואינסופיים, ושעות ארוכות ורבות של חוסר מעש קילומטר היינו אמורים לעבור בחמש או שש שעות, אך 250 בתווך. את המרחק של כ בפועל ארכה הנסיעה חמישה ימים תמימים. פעמים מספר הוחרם הקטר שלנו בידי מפקדים רוסים לטובת הובלות צבאיות. הפסקות אלה בנסיעה היו קשות ומייגעות, ולעתים נמשכו כיממה שלמה. בכל הזמן הזה ישבו הילדים עטופים בשמיכות כציפורים קפואות על ענפי עץ. אנחנו, המבוגרים, היינו זקוקים לתנועה ולחילוץ עצמות והיינו הולכים לפה ולשם, מסתובבים אנה ואנה. ביום השלישי למסענו זכינו למזג אוויר ידידותי ונעים. השמים התבהרו והשמש זרחה מעל. החלטנו לנצל את נדיבותו הפתאומית של הטבע ולהוציא את הילדים לשדות שהשתרעו מסביב כדי להניע אותם ולהזרים את הדם בעורקיהם. בקריאות נמרצות הקמנו אותם ממושביהם והאצנו בהם לרדת מהקרונות ולעשות כמונו: לרוץ, להתעמל, לרקוד ולחולל. את ההורה הסוערת בה פצחנו ליוונו בשירה אדירה. אנחנו, המבוגרים, נמלאנו בשמחה וכבר היה לנו חם בגוף ובלב. הילדים יצאו מהקרון, אבל גילו הרבה פחות התלהבות מאיתנו. הם לא הצטרפו לריצה ולא לריקודים ולשירה. הם פשוט עמדו שם ותהו לעצמם מה עושים המבוגרים המשוגעים האלה. כשסיימו לתהות, הסתננו אחד-אחד אל הקרונות, חזרו אל מקומם והמשיכו לשבת ברגליים מכונסות אל תוך השמיכות החמימות. בתחילה, לא הצליחה התגובה הצוננת של הילדים לקלקל את התחושה הנפלאה. פרץ כזה של שמחה משוחררת לא ידענו מאז תחילת הכיבוש. אך כשנוכחנו לדעת שהאופוריה הזו לא דבקה בדור הצעיר, חששנו שמא פעולתנו החינוכית הראשונה נכשלה כישלון חרוץ. בבוקר היום החמישי הגענו לעיר סולנוק, מרחק נסיעה של שעתיים מהיעד שלנו. כשהתקרבנו לתחנה, נגלה לעינינו מחזה מרהיב, וגם מרעיב. לאורך הרציף עמדו נשים ובני נוער עמוסי צלחות ומגשים מלאים כל טוב: ביצים, בשר עוף צלוי, לחם לבן טרי ומיני דברי מאפה מעוררי תאבון. מטעמים יקרי ערך אלה, כמותם לא ראינו ולא אכלנו מזה חודשים רבים, נמכרו תמורת מעות אחדות. כסף היה לנו, רק שעד עתה לא היתה לנו הזדמנות לעשות בו שימוש. לנוכח כל השפע הזה, לא פשוט היה לשמור על מתינות ולא להפריז באכילה.