ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך
משה קניג ד״ר | 164
4 פרק הביתה
אחרי השחרור החלטנו להישאר ברחוב וקרלה עוד זמן מה, מטעמי זהירות. תחושת המוגנות והפטור מהתמודדות עם בעיות קיומיות נעמו לנו, אך בסופו של דבר, הגעגועים למרחב פרטי משלנו גברו על כל דבר אחר. לכך נוספה תהייה לגבי מצבה של דירתנו הקטנה, והאם נוכל לחיות בה לזמן קצר, עד לעלייה. כך נפלה ההחלטה לחזור הביתה. ביום חורפי אחד הגענו לרחוב בו גרנו וממנו נמלטנו כשהסכנה איימה על חיינו. בלב הולם בחוזקה עברנו את שער הבניין, ושאלות רבות מספור מנקרות במוחנו. מי מבין שכננו נותר בחיים? מי הספיק לחזור לביתו? מבחוץ נראה היה שהבניין לא ספג פגיעה קשה, אך מה המצב בפנים? האם הדירה שלנו ראויה למגורים? התמונה היתה קודרת למדי, אם כי לא מייאשת. בקירות הבניין נפערו פה ושם פתחים, אך נראה היה שמרבית הדירות נותרו כשירות למגורים. הדירה שלנו עמדה שם בשלמותה, מלבד שמשותיה שהתנפצו. שמחנו שכל שנצטרך לעשות כדי לגור בדירה הוא לתקן את החלונות. הבעיה בה נתקלנו במהלך הסיור בדירה כלל לא היתה קשורה למבנה. החדרים היו במצב סביר, אך הסתבר שעתה מתגוררת בהם משפחה נוצרית קטנה. דיירנו הבלתי צפויים סיפרו שביתם נהרס בהפצצות ולכן הועברו על ידי השלטונות הנאציים להתגורר בדירתנו הריקה שעזבנו מאחור. לא היה זה מקרה יוצא דופן. אלפי דירות של יהודים התפנו בתקופת שלטון הנאצים אחרי שדייריהם נמלטו, גורשו למחנות השמדה או הועברו לגטו. הדירות הריקות הועברו באופן רשמי, על ריהוטן וציודן, למשפחות נוצריות שנותרו ללא קורת גג. מקבלי הדירות נהנו מאוד מהירושה בה זכו במפתיע, והאמינו שהבעלים, שטופלו על ידי הנאצים, לא יבואו לתבוע את רכושם בחזרה. מה רבה היתה אכזבתם כשחלק מהיהודים החצופים שנותרו בחיים הגיעו למעונם ודרשו את שלהם.
למרבה המזל, המשפחה שזכתה לרשת את דירתנו הקטנה דווקא לא היתה תובענית. נראה היה שהם דווקא חוששים מאיתנו. נתנו להם שהות של יום למצוא
Made with FlippingBook Digital Publishing Software