ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך

משה קניג ד״ר | 158

כשהרגשנו שמיצינו את החיבוקים והנשיקות, סיפרה מרים על הקורות אותה בשעות האחרונות; אחרי ההמתנה הממושכת, כשהלילה החל יורד ועוטף את האזור בחשכה, החליטה לבקש עזרה ומקלט מדיירי הבית שעמד מולם. ברגע זה, כך סיפרה, העדיפה להסתכן ולא לבלות לילה נוסף בחוץ. הרעב הגדול שאחז בהם לא הותיר מקום להתלבטויות. היא ניגשה אל הבית והקישה על הדלת. האיכרה ובנה שגרו שם קיבלו אותה בחמימות. כשהתברר שבנוסף להיותם חביבים ומכניסי אורחים הם גם הונגרים, התעודדה וסיפרה להם את כל שאירע ביממה האחרונה. המארחים האדיבים הזמינו מיד גם את טובה והילדים להיכנס לביתם, וכולם קיבלו חלב ולחם. לקראת לינת הלילה, הבטיחה בעלת הבית למרים שבבוקר יוכלו לצאת באוטובוס לברטיסלבה, מלווים בבן שיעמיד פנים שהוא אבי המשפחה. התוכנית נראתה לה מעולה, הסבירה מרים, כי חשבה שאם נעצרתי, החברים יוכלו לפעול למען שחרורי. מאז ומעולם ידעתי שאשתי ניחנה ביוזמה ותושייה בזכותן היא מטיבה לפעול במצבים מסוכנים. הודות למעלות אלה, אף הצילה את חיי בימי המלחמה. והנה, שוב זכיתי לראות את גדולתה. התוכנית שרקמה מרים בזמן היעדרי נראתה ברגעים אלה של עייפות ורעב טובה הרבה יותר מזו שלי. ברצון הייתי נשאר בבית האיכרים ללילה. נסיעה בשעות היום באוטובוס נראתה לי בטוחה ונוחה יותר. אבל מה עושים עם בעל המונית, ואיך מפצים אותו על זמנו? הרי אין לנו כסף לשלם לו. מאחר שלא בורכנו ביכולת לראות את הנולד, מרים חזרה אל מארחיה האדיבים, הודיעה להם שאנו נאלצים לנסוע והודתה להם על הכל. דקות ספורות לאחר מכן כבר ישבנו כולנו במונית. את מורה הדרך הכושל השארנו כמובן מאחור, ללא קמצוץ של חמלה. הדרכתו יכולה היתה להסתיים באסון. נסיעת לילה במונית לילה שני מחוץ לבית. לפחות עכשיו יש גג מעל לראשנו ואין אנו נאלצים לכתת רגלינו בדרכים מסולעות. המושבים במונית רכים ונוחים. הגב נשען, הרגליים נחות, השרירים רפויים. קילומטר מפרידים ביננו 250 בכביש המתפתל בחשכה אנו חשים בעליות ובירידות. ובין המפתח אל החופש. באפלה האופפת אותנו אנו מבחינים מדי פעם באורותיהם של פנסי מכוניות נוסעות. בחולפנו ליד ישובים בדרך, רצים לקראתנו פנסי רחוב, אין ברירה, היתה המסקנה, עלינו לדבוק בתוכנית המקורית ולנסוע לברטיסלבה, ויפה שעה אחת קודם. לו רק ידענו באותו רגע כיצד תסתיים הנסיעה הזאת...