ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק רביעי

חולם, לוחם, מחנך

ד״ר משה קניג

1 | חולם, לוחם, מחנך

ד״ר משה קניג

חולם, לוחם, מחנך

משה קניג | 2

3 | חולם, לוחם, מחנך

חולם, לוחם, מחנך ד״ר משה קניג

משה קניג | 4

חולם, לוחם, מחנך ד״ר משה קניג 1995 ביוני 9 ונפטר ב- 1912 באוקטובר 8 נולד ב

עריכה: רינה פטילון עריכה לשונית: שרית שיר עיצוב וביצוע: רוית מיטרני דפוס וכריכה: דפוס הפיל הורוד

כל הזכויות שמורות © 2023 תשפ״ג

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא בקשות מפורשות כתב המו״ל

233 | חולם, לוחם, מחנך

עיינות

משה קניג | 234

9 | חולם, לוחם, מחנך

1 פרק לחפש עבודה זו גם עבודה

חיים עירוניים מצריכים כמובן עבודה מסודרת, ועבודה מסודרת מצריכה מבצע חיפושים. שאיפתי היתה לגור ולעבוד בסמיכות לקיבוץ, כדי להיות קרוב למשפחה. מרגע שהגדרתי לעצמי מה אני מצפה ממקום העבודה, היה לי קל להתוות תוכנית פעולה. כך הגעתי באחד הימים לכפר הנוער מאיר שפייה שליד זיכרון יעקב. הפגישה עם המנהל היתה מוצלחת וכבר באותו מעמד התקבלתי לעבודה. אני העמדתי כתנאי לתחילת עבודתי שם את האפשרות שמרים תועסק כאם בית לאחר הלידה. המנהל קיבל את בקשתי וסיכמנו על מועד כניסתנו לכפר, וכן שתועמד לרשותנו דירת שני חדרים עם שירותים צמודים. אמנם הצטערתי במקצת שבכפר היה רק בית ספר יסודי, שכן עד לאותה עת הייתי מורה בתיכון, אבל התנחמתי בהבטחה שאקבל לחינוכי את הכיתות הגבוהות יותר - ז'-ח'. יצאתי מהכפר מאושר; כמה קל היה לי למצוא עבודה! הכפר היה שונה בתכלית השינוי מהקיבוץ. הנוף ההררי בין גבעות רכס הכרמל הדרומי השתלב להפליא עם הציוריות של הסביבה המטופחת על גינותיה, מדשאותיה והעצים המצלים. חזרתי הביתה, מאושר לבשר למרים על המעבר משוויץ החולית לגן עדן עלי אדמות. כשהודעתי שוב על עזיבת הקיבוץ, איש כבר לא ניסה לשדל אותי לשנות את החלטתי. באווירה לא נעימה זו, הייתי בטוח שנעזוב חסרי כל, פרט לחפצים האישיים שלנו. למרבה ההפתעה מזכירות הקיבוץ גילתה סוג מסוים של אכפתיות כלפי משפחתנו הנוטשת. קיבלנו מעט כלי אוכל, סכום קטן להוצאותינו הראשונות ומשאית הקיבוץ אף לקחה אותנו על מטלטלנו עד לשפייה. בתחילה חשתי התפעמות נוכח רוחב הלב לו זכינו, אבל בהמשך הבנו שאחרי למעלה משנה בה תרמנו ממיטב יכולותינו לקיבוץ, היה מגיע לנו הרבה יותר. בשלהי אוגוסט, ימים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים, הזמין אותי מנהל הכפר לשיחה בה הודיע לי שאין באפשרותו לקיים את הבטחתו ולהעסיק את מרים לאחר הלידה. המנהל התנצל והסביר שהוא עצמו חדש בתפקיד ולא ידע שאין זה מקובל להעסיק אם לשלושה ילדים. לאור המידע החדש שאלתי אם אוכל גם אני להשתחרר מהמחויבות שלי. המנהל הביע צער על כך, אך אמר שישחרר אותי אם כך ארצה. ביקשתי יומיים לחשוב על העניין.

משה קניג ד״ר | 10

שוב עמדנו בפני דילמה; מצד אחד, חששנו שמא לא אצליח למצוא עבודה ימים ספורים לפני תחילת השנה. מצד שני, מרים כשלעצמה היתה חצויה. היא רצתה לעבוד ולתת יד בפרנסת המשפחה, אך מנגד, הרעיון של פרידה מהכפר הפסטורלי שבעיניה היה המקום היפה בארץ, העציב אותה מאד. לרשותנו עמדו יומיים בלבד והיה עלינו להחליט מה עושים. למוחרת בבוקר נסעתי לתל אביב ליחידת הפיקוח על בתי הספר התיכוניים. התקבלתי לראיון, משוכנע כי ההשכלה והניסיון שבאמתחתי ירשימו כל בר דעת. המראיינים שלי דווקא לא התרשמו במיוחד כששמעו שאני בוגר אוניברסיטה ומוסמך מטעם בית המדרש לרבנים בבודפשט. הם אישרו שאכן ניכר בארץ מחסור גדול במורים, ועל אף ששנת הלימודים נפתחת עוד מעט קט, ישנן משרות פנויות. הבעיה היתה שאיני יכול ללמד בבית ספר עירוני מאחר שאין לנו דירה. התשובה היתה עבודה במקום המציע לצד העבודה גם דיור. כך נשלחתי לעיינות. זמן מיותר להרהורים, לא היה לי. היישר מתל אביב שמתי פעמיי לנס ציונה. המפגש הראשון עם הישוב העברי בעל השם הכה ציוני, היה מאכזב עד מאד. אחרי שקראתי ולמדתי כה הרבה על המקום, גיליתי שמדובר בכפר עלוב ומוזנח שכאילו לא התפתח כלל מאז היוסדו. הרגשתי השתפרה פלאים כשירדתי מהאוטובוס ליד הבניין המרכזי של עיינות. הבטתי סביב בהשתאות, משוכנע כי מקום כה יפה טרם ראיתי בחיי. שדרות העצים, הצמחייה הסובטרופית והגינות המטופחות והמלבלבות הרחיבו את לבי וכמו השקיטו את דאגותיי. הפגישה עם מנהל בית הספר, אדם נמוך קומה וחביב מאוד, נעמה לי לא פחות. אחרי שסיפרתי לו על עצמי, סיפר המנהל כי אכן ישנה משרה פנויה, ובדיוק במקצועות אותם אני מלמד. בניגוד למה שאירע בפגישה בתל אביב, כאן זכו כישוריי, השכלתי והסמכתי למפגן של הערכה עמוקה. המנהל שמח לשמוע שאני מעוניין לגור במקום, וסיפר שלמעשה הוא שואף לכך שכל המורים בעיינות יגורו בכפר. כשנראה היה כי מצאנו את ההתאמה המושלמת, העלה המנהל בעיה חדשה. עברי בקיבוץ של השומר הצעיר הטריד אותו קמעה, כמו גם חיבתי לעיתון על המשמר. המנהל ערך לי תשאול קצר בנוגע לעמדותיי כלפי דת ומסורת. כשעניתי שאני חילוני אדוק, הסביר שהחיים בעיינות מתנהלים על פי כללי המסורת, כולל שמירת שבת. אחרי שהבהרתי שאין לי כל כוונה לפגוע במנהגי המקום, התקבלה ההחלטה שאני ראוי להתקבל לצוות המקום, חרף בעיית החילוניות שלי. בשלב הבא היה עליי להתייצב בפני מנהלת הכפר. בתור עולה חדש, עדיין לא הייתי מעורה בחיים הפוליטיים בארץ, ובוודאי שלא הכרתי את המיליה הקשור , לא התרשמתי כלל וכלל. עדה פישמן אליהם. כשנאמר לי שמנהלת המוסד היא לא היה לי כל מושג שעדה היא חברת כנסת מטעם מפא"י, ואחותו של הרב מימון הנודע. בפגישתי איתה ראיתי קשישה נרגנת ולא ידידותית, אם כי גלוית לב. במסגרת

11 | חולם, לוחם, מחנך

לבה הגלוי, אמרה לי חברת הכנסת שאילו היתה חופשיה לנהוג לפי רצונה, לא היתה מקבלת לצוות שמוצניק כמוני, אבל בשל אילוצי המחסור במורים, אין לה ברירה אלא לפעול לפי המלצת מנהל בית הספר. אחרי שצלחתי את קבלת הפנים הצוננת של עדה, סוכמו הדברים. כמורה בבית הספר של עיינות, אקבל דירה בכפר. לאחר שתלד, מרים תמונה לאם בית של אחת מקבוצות בני הנוער. המנהל אמר שהלימודים מתחילים אצלם רק אחרי החגים, אבל אנחנו יכולים לעבור מיד. הדירה המיועדת לנו טרם התפנתה, אך נוכל לעבור בינתיים לדיור זמני. המנהל הוסיף שהעובדים מוזמנים לאכול בחדר האוכל שלוש ארוחות ביום במחיר סמלי, ואנו מוזמנים להצטרף אליהם מיום שנעבור לגור בכפר. כל שנותר לי בשלב זה היה להסדיר את הבעיה המטרידה האחרונה: מהתקציב הזעום שקיבלנו עם עזיבת הקיבוץ, לא נותר דבר. אפילו לממן את הוצאות המעבר לא יכולנו. כשהמנהל שמע על כך, הוא נרתם לעזור. את הסכום הדרוש הלווה לי מכספו הפרטי והוסכם שאחזיר את ההלוואה ממשכורתי הראשונה. מעודד מכל הישגיי, מיהרתי לשוב למרים. כל כך חיכיתי לשמח אותה בכל הבשורות הטובות. תגובתה של אשתי היתה קצת מאכזבת. היא לא האמינה שיש בעולם מקום יפה כמו שפייה. לא עזרו כל תיאוריי ומפגני ההתלהבות שלי. מרים עדיין פקפקה באפשרות שיימצא תחליף לגן העדן אותו עמדנו לעזוב. שנות עיינות , השנה הראשונה שלנו בכפר, היינו בצוות רק שני מורים בעלי השכלה 1951 ב- אקדמית שגרים במקום ומקדישים את כל זמנם לעשייה החינוכית. כשראינו את הדירה המיועדת לנו, שמחנו לגלות שביגוד למעמדנו הנחות בקיבוץ, כאן היינו דווקא בצד שמקבל יותר. כמורה בכיר, זכיתי לדירה עם סלון גדול יחסית, ששימש כחדר הורים, חדר ילדים גדול דיו לאכלס שלוש מיטות, מסדרון, מטבח זעיר, שירותים וחדר רחצה עם אמבטיה ודוד חשמלי. היום היינו מזלזלים בוודאי בדירה קטנה כזאת, אבל בזמנו, היינו מאושרים עד הגג. לרווחה כזאת עוד לא זכינו בארץ. מול החלון הגדול של הסלון השתרעה מדשאה גדולה ומטופחת, מעוטרת ערוגות פרחים, עצים ושיחי נוי יפים. באותו בניין, בקומת הקרקע, היו חדרים למגורי התלמידים. כשהילדים לא היו בחדרים, יכולנו ליהנות משלווה רוגעת, כשזמרת הציפורים מעניקה רקע מוסיקלי לנוף הפסטורלי. אחרי שהגענו לעיינות וסיירנו בכפר, נאלצה מרים להודות שעיינות יפה אפילו יותר משפייה, המקום אותו התקשתה כל כך לעזוב.

משה קניג ד״ר | 12

שלוש פעמים ביום היינו עושים את דרכנו לחדר האוכל על שביל סלול ובצל אילנות יפים. מבחינה קולינרית מצבנו היה סביר. ההשפעה הפולנית של המבשלת הראשית הורגשה אמנם במנות, וגם הצנע והמחסור במצרכי יסוד עשו את שלהם, אבל בזכות המשק החקלאי שהיה במקום רמת התזונה שלנו היתה טובה משמעותית ממה שהיינו מקבלים בעיר. עבור ילדים, עיינות היה מקום אידיאלי. ילדינו היו חופשיים ומאושרים לרוץ בשבילים ובמדשאות וליהנות מהטבע שסבב אותנו. כשלא היו בלימודים, היו משחקים עם בני גילם מקרב ילדי העובדים. כל בוקר היו יוצאים הילדים ברכב של הכפר למסגרות החינוכיות בנס ציונה, ובצהרים היו חוזרים הביתה. לא עבר זמן רב עד שדוד ויהודית השתלבו לחלוטין מבחינה חברתית, מה שאפשר לנו ההורים, להקדיש את עצמנו לעבודתנו בראש שקט. תינוקת חדשה במשפחה תחילת תקופת עיינות עמדה בסימן סוף הריונה של מרים. על המעקב הרפואי אחרי שלומה של האם והעוברית הופקדו האחות במרפאה הקטנה שבעיינות ורופא שהגיעה פעמיים בשבוע מהמרפאה בנס ציונה. , בביקור שגרתי אחד של הרופא, שאלה מרים שכבר התקשתה 1951 באוקטובר 3 ב לשאת את בטנה, כמה זמן נותר לה עד הלידה. "לפחות שבועיים", פסק הרופא. מרים העייפה לא נאלצה להמתין זמן רב כדי להיווכח עד כמה טעה הלה בהערכתו. באותו יום, בשעת בן ערביים, החלה לחוש בצירי לידה. נרגש ונרעש רצתי אל האחות רעיה שהזמינה מיד את נהג הטנדר של הכפר. וכך יצאו רעיה, מרים ונהג הטנדר אל בית היולדות ברחובות ואני נשארתי בבית לשמור על דוד ויהודית. לאחר זמן קצר חזרה רעיה מרחובות ונתנה לי את מספר הטלפון של בית כדי להתעניין במצב היולדת 23:00 היולדות, אליו, כך הסבירה, אוכל להתקשר בשעה והתקדמות הלידה. את השעות הבאות בילינו במתח רב. אני, באופן טבעי נוכח גודל הרגע, והילדים היו נרגשים לקראת המעבר לסטטוס של אחים גדולים. כשנרדמו, נשארתי לבד עם המתח וההתרגשות מחכה ומצפה לרגע בו אוכל להתקשר ולברר מה מצבה של רעייתי היולדת. כשמחוגי השעון התקרבו סוף-סוף לשעה היעודה, מיהרתי לציפורה, מנהלת המשק. ביקשתי ממנה את מפתח חדר המנהל, שם היה הטלפון היחידי בעיינות. ביד רועדת חייגתי את המספר שרשמה לי רעיה על הפתק. האחות שהרימה את השפופרת בישרה לי שנולדה לי בת בריאה, וגם אצל אשתי הכל בסדר. כששאלה אותי אם ארצה לדבר עם היולדת הטרייה, שאלתי במבוכה האם זה אפשרי. "אפשרי בהחלט, היא שוכבת כאן מתחת לטלפון", ענתה האחות. ואם אתם סבורים

13 | חולם, לוחם, מחנך

שהיתה זו רק צורת ביטוי, טעות בידיכם. בשל מחסור בחדרים, העמידו את מיטתה של מרים במסדרון, ממש ליד הטלפון של המחלקה. השיחה עם מרים היתה מרגשת. היא נשמעה מצוין וניכר היה כי התאוששה מהלידה. שמחתי לשמוע שהלידה היתה קלה, ממש כמו לידתה של יהודית, ושהיא מרגישה מצוין. למוחרת הלכתי לבקר אותה ולפגוש לראשונה את התוספת החדשה למשפחה. כעבור יום נוסף לקחתי מונית והבאתי את שתי הבנות הביתה.

משה קניג ד״ר | 14

2 פרק עיינות בראש מעייננו

בינתיים חלפו להם חגי תשרי. מרים ואני ציפינו לתלמידים שיגיעו לכפר ביום

האחרון של חג סוכות לקראת תחילת שנת הלימודים של עיינות.

בהתרגשות חיכיתי לבואם של חניכיי החדשים, תלמידי כתות ט' שמתחילים מחזור חדש בכפר. פגישותיי הראשונות עם תלמידיי החדשים היו לבביות ביותר. העברית הצברית שקלחה מפיהם אתגרה אותי. אלה היו הכיתות הצבריות הראשונות שלי. מדריך חברתי עוד לא היה להם, לכן קיבלתי על עצמי את המשימה להעסיק אותם בערבים. בערב הראשון כינסתי אותם וסיפרתי להם על קורות חיי בשואה. העליתי את זיכרונותיי האישיים ובעומדי מול התלמידים הם הפכו לעלילה בעלת עוצמה דרמתית. כולם ישבו בדממה מרותקים ומקשיבים לסיפורי. בימים הבאים ביקשו לשמוע עוד ועוד מעלילותיי הנפתלות. ערב מכונן זה הפך לבסיס איתן לקשר שלי איתם ולסמכותי כמורה ומחנך. כשתמה סדרת השיחות על השואה, הגיע תורו של סיפור בריחתי ההרפתקנית. גם הוא עורר התעניינות עצומה. נראיתי בעיניהם גיבור. הקשר הבלתי אמצעי בתחום הפנימייה לא פגע כהוא זה בסמכותי כמורה בכיתה. בכיתות התיכוניות לימדתי גיאוגרפיה והיסטוריה כללית. בשל הכתם בעברי ובחיי – ההשתייכות לשומר הצעיר ויחסי השלילי לדת – המנהל החליט כי לא אוכל ללמד שיעורי תנ"ך או תולדות ישראל. תלמידים שחולקו לשתי כיתות על 60 במחזור הראשון שלנו בעיינות היו כ- בסיס התעודות שקיבלו בבית ספרם. התלמידים הטובים למדו בכיתה "הרגילה". הם היו מצופים לסיים את לימודיהם התיכוניים ולעבור בחינות בגרות. התלמידים שהגיעו עם תעודות מבטיחות פחות, למדו בכיתה השנייה, שכינויה העדין היה "הכיתה המקבילה". התנועה בין הכיתה הרגילה והמקבילה היתה דו-סיטרית. תלמיד מהמקבילה יכול היה להפגין כישורים לימודיים טובים ולעבור לרגילה, ולהפך. בהיבט החברתי לא היו הבדלים בין תלמידי הכיתות. סדר יומם של אלה גם אלה היה גדוש ועמוס. יום הלימודים החל מוקדם בבוקר והסתיים בצהרי היום. אחרי ארוחת הצהריים היו החניכים יוצאים לעבודה שונות - בגן הירק, במטעים, בפרדס, בלול וברפת, ואחרים שימשו תורנים בתחומי השירות במטבח, בניקיון או במכבסה. הזמן שאחרי ארוחת הערב הוקדש להכנת שיעורי בית. זו היתה השעה בה המחנכים הפגינו נוכחות ופיקחו על הכנת השיעורים. ואחרי כל היום העמוס הזה, היו התלמידים

15 | חולם, לוחם, מחנך

מוזמנים לפעילות חברתית עד השעה עשר בלילה, שעת כיבוי האורות. כמובן שאין לצפות מבני נוער נמרצים לסגור את הפיות מרגע שכבו האורות, ובכל לילה היה נשמע רחש שוקק מחדרי השינה, זמן רב אחרי השעה עשר בלילה. על בנים ועל בנות הבנים והבנות של עיינות למדו בכיתות משותפות, וכך היה גם בכל הפעילויות האחרות שלהם. המקומות היחידים בהם היתה הפרדה היו המגורים והמקלחות. השהות המשותפת של בנים ובנות בגיל ההתבגרות בתנאי פנימייה הולידה כמובן מתח מיני ער. בפינות החשוכות של הכפר נערכו מדי ערב פגישות חשאיות שרק הדמיון - או העצים המקיפים את עיינות - יכולים לתאר את שהתרחש בהן. אם הבית מרים, אמא בנשמתה, קיבלה את תפקיד אם הבית, או כפי שנהוג היה לכנות זאת בעיינות – מדריכה. מתוקף אחריותה על חניכיה, היא היתה מעירה אותם בבוקר, דואגת שימלאו את חובותיהם בתורנויות, מגישה להם את הארוחות בחדר האוכל ועוד. בסיום היום, היתה מגיעה לחדרים לשעת כיבוי האורות ולסגור איתם את היום. מרים היתה אהובה על חניכיה וזכתה לאמון מלא בקרב הבנות והבנים כאחד. לעתים הייתי מרגיש כי יחסים מצוינים אלה באים על חשבון חיי המשפחה. לא פעם היו מגיעים אלינו תלמידים הביתה בשעות הערב ללבן איזה עניין עם מרים. לפעמים הייתי מרגיש שזה כבר יותר מדי, אך מה יכולתי לעשות אל מול מתבגרים הזקוקים לעצה טובה של אשתי החכמה? הקול בראש? עם חלוף החגים החל הכפר מתמלא בתלמידים ששמחת הנעורים המתפרצת והגועשת שלהם החליפה את השקט הפסטורלי. החניכים חזרו מהחופשה נמרצים ותזזיתיים, מה שבא לידי ביטויים קוליים עד שעות הלילה המאוחרות. נוכחותו של מועדון תלמידי י"ב מתחת לחלוננו הורגשה היטב בזכות המופעים הרעשניים שהמו שם עד חצות, ומעבר לכך. אם בכך לא היה די, במרתף הבניין שלידנו שכן מועדון נוסף, של חברת הנוער הצפון אפריקאי, שהעברית בפיהם היתה עדיין דלה, אבל יכולות השירה והביטוי הקולני בכללותו שלהם לא נפלו מאלו של הצברים. אודה ולא אכחיש, ההתחלה היתה קשה, ואפילו חשבנו שנאלץ לברוח מהמקום. אבל כשהחלו ימי הלימוד והעבודה הארוכים,

משה קניג ד״ר | 16

גם הנמרצים שבחניכים היו כבר עייפים בסוף היום והרעש פחת. ומצדנו, כל כך התרגלנו להמולת הנעורים, עד שלפעמים התקשינו להירדם בשקט. מין תפקיד שכזה כשהחיפושים הקדחתניים אחר מדריך חברתי לא עלו יפה, חשתי שעליי למלא את החלל ולבקר את תלמידיי גם בערבים מדי פעם. באחד הביקורים הצעתי להם לנהל שיחות על ענייני מין. הלוא ברור, שנושא שכזה עומד ברומו של עולמם של המתבגרים הצעירים. ההצעה התקבלה בהתרגשות נלהבת, אבל הבנות דרשו שיחות נפרדות מהבנים. בסופו של דבר הוסכם שנתחיל בשיחות נפרדות, ובהמשך נעבור לפגישות משותפות. בשיחה הראשונה עם הבנות נכחו חניכות רבות והאווירה היתה מחושמלת. הבנות הקפידו לגרש את הבנים שזממו לצותת לשיחה מבחוץ. בשיחה הן היו מתוחות, וגמעו את דבריי בצמא. היה לי חשוב לפוגג את המבוכה והצחקוקים ולהסביר להן על מקומו וחשיבותו של המין בחיינו. למוחרת התקיימה השיחה עם הבנים. בשיחה השלישית כבר היתה האווירה בשלה לדיון משותף. הייתי מרוצה מבחירתי לטפל בנושא. בני נוער אלה התייחסו ברצינות רבה לעניין המין, ובעקבות השיחות חשתי שחלו שינויים מסוימים בהתנהגותם והם הפכו מודעים יותר לגופם ולשינויים העוברים עליהם. חיי משפחה ועבודה מרים היתה יוצאת כל בוקר דקות ספורות לפני שש בבוקר מהבית כדי להעיר את חניכיה ולשלוח אותם לכיתה. בשש וחצי היתה חוזרת הביתה, ומארגנת את הילדים לקראתם יציאתם אל המסגרות החינוכיות. אחרי ששוגרו לדרכם, היתה ניגשת לחדר החל יום עבודתה במתפרה. 8.00 האוכל להגיש לחניכיה את ארוחת הבוקר ובשעה גם סדר יומי היה עמוס למדיי. את הבית הייתי עוזב קצת אחרי שש – היישר לשיעור הראשון. עם סיומו הייתי מגיע הביתה לאכול ארוחת בוקר, ובימים שלא הייתי מלמד בשיעור השני, הייתי מספיק גם לתרום את חלקי בעבודות הבית השונות. שעות ההוראה שלי היו מפוזרות על פני חמישה ימים, מה שאפשר לי לחלק את זמני בין צורכי הבית והעבודה. את שעות הצהריים הייתי בדרך כלל מבלה עם ילדיי בבית. במסגרת חלוקת הנטל, הילדים קיבלו את תפקיד הדחת הכלים. דוד היה ממונה על סידור העבודה שלו ההרגלים המשפחתיים שלנו בתקופת עיינות התבססו בעיקרם על סדר העבודה שלנו, ההורים.

17 | חולם, לוחם, מחנך

ושל אחותו - בהדחת הכלים ובשטיפת רצפת המטבח. בהמשך, החלטנו להעסיק עוזרת בית לשעה-שעתיים ביום, ולהוריד מעצמנו את עול המשימות. העובדת שלנו היתה אשה תימנייה שגרה בסמיכות לעיינות. אהבנו אותה והיא אותנו, היתה רק בעיה אחת קטנה - בקושי רב הבנו את העברית שלה בהיגוי התימני המובהק. בשעות אחר הצהריים שוב היינו עסוקים כל אחד עם חניכיו, ובשעה שבע בערב היינו מסיימים את יום העבודה, בינתיים. הערבים היו קודש לילדים ואחרי שהיו הולכים לישון שבנו לעסוק בענייני עבודה - הכנת מערכות השיעורים ליום המחרת. אחרי המשבר הקיבוצי שלנו, היינו מאושרים בעיינות. חרף העבודה סביב השעון, לא ידענו שאנו מנוצלים עד תום. חוקי העבודה וזכויות העובד לא היו נהירים לנו. כך למשל, לא היינו מודעים לכל התוספות להן היינו זכאים בשל אופי עבודותנו, ולא להטבות אחרות שהגיעו לנו. היום אני יודע שתפיסתם של מנהלי עיינות על זכויות עובדים לא היתה שונה בהרבה מתפיסתו של מעסיק קפיטליסט נצלן. כשהגעתי באחד הימים לבירור בנושא זכויותיי אצל שלום לוין, יושב ראש הסתדרות המורים דאז, הוא שמע את תלונתי ופנה אל עמית שישב לידו. "שוב עיינות", אמר. מסתבר שדווקא עדה פישמן, חברת הכנסת מטעם מפלגת פועלי א"י, לא העמידה את זכויות העובד בראש מעייניה. השנים חולפות, הילדים גדלים בעודנו משקיעים את מיטב זמננו בעבודה, נהגו ילדינו כדרך הטבע והמשיכו לגדול. דוד ויהודית נסעו כל בוקר לבית הספר ולגן בנס ציונה. בכותבי 'נסעו כל בוקר' עלול להיווצר הרושם כי היה זה עניין של מה בכך, אך למעשה, הסעות אלה היו מלוות בעניינים ובעיות לרוב. הטנדר שהוקצה למטרה זו היה מיועד גם לענייני הכפר ולא תמיד היה פנוי להסעת הילדים למסגרות על פי לוח הזמנים הנדרש. חמורים יותר מהאיחורים בבוקר היו אי-הדיוקים בסוף היום. הילדים שסיימו ללמוד היו נשארים לא פעם לבדם בנס ציונה, ממתינים להסעה שמבוששת להגיע. כל היום היינו חוששים שהילדים יישארו ללא השגחה. הבעיה נפתרה כשהמועצה האזורית אליה השתייכנו , 1954 רכשה אוטובוס למטרת הסעת הילדים מכל תחומי המועצה. וכך, החל משנת הוסרה הדאגה מלבנו. אוטובוס המועצה דייק וילדינו נסעו וחזרו בביטחון המרבי. באותה שנה התחיל דוד את כיתה ד' ויהודית עלתה לכיתה א'. שניהם היו תלמידים טובים וגילו עצמאות במילוי חובותיהם הלימודיות. שעה שילדינו הגדולים נסעו לנס ציונה, איילה, צעירת ילדינו, נשארה בבית. ילדתנו השלישית היתה תינוקת נוחה שהקלה עלינו עד מאד את ההתנהלות עמה. את

משה קניג ד״ר | 18

הלול שלה היינו מוציאים אל הדשא ליד הבית, שם היתה משעשעת את עצמה לבד. התלמידות שהיו עוברות לידה הלכו שבי אחר יופייה ומתיקותה ואהבו לשלוף אותה מהלול כדי לחבק ולנשק אותה. לכך לא יכולנו להסכים. מבחינתנו זה היה קו אדום – חינוכי והיגייני. כשראינו שהאיסור לא כובד, תליתי שלט על הלול: "אסורה בנגיעה". כשהגיעה לגיל הגן, הצטרפה איילה לגן מאולתר שהוקם בעיינות עבור ילדי העובדים. את תפקיד הגננת קיבלה לולה, אחותה של אחת העובדות שלא היתה גננת מוסמכת אך הצטיינה בגישה נהדרת לילדים. חינוך מוזיקלי – מ-א' ועד תו כשהחלו צצים בארץ התקליטים ארוכי הנגן, הפך אוסף התקליטים שנרכשו בווינה למוצג מיושן. גם הפטיפון הכפול נראה כגרוטאה אל מול המכשירים החדשים המותאמים לדור החדש של התקליטים. פטיפון חדש נרכש ללא היסוס, אבל נוכח מחירם הגבוה, אוסף התקליטים לא זכה לתנופת הריענון המתבקשת. כששמעתי שבעיר הגדולה ניתן להירשם לספרית השאלת תקליטים, הייתי חוזר מכל נסיעה שבועית לתל אביב עם אוצר בלום של שלושה או ארבעה תקליטים שאולים שהתנגנו בבית פעמים אחדות במשך השבוע. בזכות המגוון המתנגן בביתנו החלו דוד ויהודית להטות אוזן לצלילי מוסיקה קלאסית. פעם הבאתי את הסימפוניה מהעולם החדש של דבוז'ק ודוד התאהב ביצירה כל כך, שבימים הבאים היא הפכה לרקע מוסיקלי שליווה אותנו בבית מבוקר עד ערב. כשראיתי כי טוב, החלטתי לנסות לחשוף גם את תלמידיי לנפלאות המוסיקה הקלאסית. כשהודעתי למנהל על כוונתי, הוא קידם בברכה את היוזמה, תוך שהוא מציין שאין לו כל הבנה במוסיקה, ולגביו אין הבדל בין צלילים הרמוניים או רעש צורמני. מבחינתו, הדגיש, העיקר הוא שהתלמידים יהיו עסוקים ולא יישברו חלונות. לא נתתי לדברי הכפירה התרבותיים לשבור את רוחי. התלמידים הוזמנו לקונצרט הפטיפוני ביום ובשעה האמורים, ולהפתעתי, ההיענות היתה גדולה. גם העייפות הרבה שלהם לא מנעה מחניכיי לשבת כשעה וחצי בקשב רב, אחרי שהרגלתי אותם לשבת בשקט מוחלט ולא לפטפט בזמן הנגינה. בסימן שינויים עולם כמנהגו נוהג; בסיומה של כל שנה מסיים את לימודיו מחזור אחד, ואחר יתחיל בשנה שלאחריו. בתום שנתי הראשונה בעיינות סיימו את לימודיהם תלמידי י"ב ובני קבוצת עולי תימן. לקראת שנתנו השנייה בכפר חלו מספר שינויים, מלבד עזיבתם של תלמידים ובואם של חדשים.

19 | חולם, לוחם, מחנך

השינוי שהיה משמעותי ביותר עבורנו היו הצטרפותה של משפחת מרטון לעיינות - בנימין כמורה ונורה כמדריכה. אחרי שעברו בדרכים נפתלות מפה לשם וחיפשו את עתידם בארץ, לא היה עוד כל ספק בלבם לגבי המעבר לעיינות. כחבר דואג, נקטתי יוזמה והצגתי את בנימין בפני המנהל. שיחה קצרה בלבד הספיקה כדי עברה משפחת מרטון, שהפכה בינתיים 1952 שהמנהל יתאהב בחברי הטוב. וכך, בקיץ לגת רימון, לעיינות. בנימין ואני היינו שנינו בעלי רקע דומה עד מאד. אותה השכלה, אותם כישורים והכשרה, וגם מסלול אקדמי זהה; והנה, בכל זאת, מצא מנהל התיכון שלי, כמו גם מר עתידיה שעתיד להתמנות לתפקיד אחריו, הבדלים בינינו מבחינת הכישורים המקצועיים. כך הוחלט שבנימין הוא יהודי טוב דיו ולכן כשר להוראת ספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל, ואני, סוג של גוי, ראוי להרביץ בתלמידים היסטוריה כללית וגיאוגרפיה. לשווא ניסינו להסביר שאין להפריד בין ההיסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית, כי הא בהא תליא; המנהל לא השתכנע והחלוקה נשארה בעינה בכל שנות עיינות. ללימוד תנ"ך לא היינו כשרים שנינו, כי בכל זאת, אין להתעלם מההיסטוריה של יוצאי השומר הצעיר. גם כאשר כל המורים לתנ"ך בכפר כשלו בזה אחר זה, אנחנו עדיין הודרנו מהמקצוע. החלה ומחזור חדש של תלמידים הגיע לעיינות. לרגל 1952 שנת הלימודים הצלחתי בקליטת התלמידים החדשים בשנה שעברה, שוב קיבלתי לידיי את תפקיד המחנך בכיתה ט'. בנימין מונה למחנך כיתה י'. שמחתי לעמוד שוב באתגר חינוכו של נוער עולה ממדינות שאת תרבותן הכרתי רק מהספרות. הפעם היתה זו קבוצה של נוער עולה מהודו. נערים אלה בלטו בהופעתם החיצונית בנוף המקומי. שוב נוכחתי עד מה גדולים הפערים התרבותיים בין הנערים העולים והחניכים הצברים. עיקרה של העבודה עם קבוצה זו נסוב על הקניית השכלה בסיסית והטמעת כישורי חיים. תת יבשת הודו מגוונת מאד מבחינת הניבים במחוזות השונים והשפה המשותפת היחידה בשכבה המשכילה בהודו היא אנגלית. מאחר שהתלמידים שלנו באו ממחוזות דוברי שפות שונות ואנגלית לא ידעו, הם נאלצו לדבר עברית גם בינם לבין עצמם. סיימה את לימודיה בעיינות הקבוצה הצפון אפריקאית. באותה 1954 בשנת שנה החליטה הסתדרות העובדים שכפר הנוער עיינות הוא המקום להחלת חינוך דתי מובהק לחברות נוער המצויות תחת חסותם. בימים ההם קמו בארץ מושבים רבים של אוכלוסייה תימנית, בעיקר בצפון הנגב. העולים החדשים סבלו מקשיי קליטה ניכרים, לרבות מצב כלכלי קשה. כדי לסייע לעולים אלה ולהקל על יכולת הפרנסה שלהם, היו בני הנוער מוצאים מבתיהם ונשלחים להתחנך במוסדות דתיים שונים בארץ.

משה קניג ד״ר | 20

במסגרת העמקת הזיקה הדתית בעיינות, הגיעו לכפר שני מורים חדשים חובשי כיפות שבאו לגור ולעבוד איתנו. תפקידם היה להדריך את בני מושבי העולים הדתיים וגם ללמד בכיתותיהם. אנחנו היינו פסולים לתפקיד זה, ולמען האמת ברצון ויתרנו עליו. והנה, למרות השוני בהשקפות העולם, שני זוגות אלה של מורים-מדריכים הצטרפו לחוג חברינו בכפר. שני הזוגות היו ממוצא רומני מאזור טרנסילבניה ודוברי הונגרית, מה ששימח אותנו מאד. כולנו הפכנו לחברים וכל ערב שבת נערכו פגישות בין ארבע המשפחות ההונגריות. ישראל וגילה שוורץ, יחזקאל ורחל שמעוני היו ידידינו בלב ובנפש. החברות בינינו לא נמוגה גם לאחר שכולם עזבו את עיינות. משפחת שוורץ עברה לירושלים, משפחת שמעוני עברה לראשון לציון וקנתה דירה ברחוב שלנו. שני בני הזוג שוורץ הלכו לעולמם לפני שנים רבות. יחזקאל שמעוני נהרג בתאונת דרכים לפני שנים מספר. עם רחל שמעוני, תיבדל לחיים ארוכים, אנחנו שומרים על קשרי חברות מאז ועד היום.

21 | חולם, לוחם, מחנך

((מתוך ארכיון עיינות) 1955 מחזור ״אחווה״ - תשי״ב-תש״טו, סקטור דתי,

אוטובוס בית ספר (מתוך ארכיון עיינות)

משה קניג ד״ר | 22

(מתוך ארכיון עיינות) 50 מראה כללי עיינות שנות ה-

עיינות מבט על (מתוך ארכיון עיינות)

23 | חולם, לוחם, מחנך

3 פרק תרבות עיינות

העשייה החינוכית שלי בעיינות לצד הקשר החם עם תלמידיי, עוררו בי את הצורך להעשיר את עולמם התרבותי. אחת הפעילויות האהובות שהנהגתי ונמשכה לאורך השנה כולה היתה מסיבות השבת. בכל יום שישי בערב היינו נפגשים במועדון אליו הייתי מביא את הפטיפון המשוכלל הכפול שלי עם אוסף התקליטים שרכשתי בארץ. במסיבות הללו היו החניכים מבלים שעות ארוכות של ריקודי עם ישראליים. הם רקדו, ואני צפיתי בהם בהנאה. לבד מהמסיבות השמחות, לקחתי על עצמי לארגן גם את אירועי ימי הזיכרון, בשיתוף פעולה הדוק עם בנימין. טקס אחד כזה חרות היטב בזיכרוני עד היום. היתה זו תוכנית ליום השואה. תלמידיי עמדו אתי במרפסת הקטנה של הבניין המרכזי, בלתי נראים לקהל הצופים. קטעי הקריאה והמוסיקה הועברו באמצעות הרמקולים. למטה היתה תאורה עמומה וקולות הקוראים נשמעו כבת קול מלמעלה. בחרתי בקטעים דרמטיים מאוד והרקע המוסיקלי נבחר בהתאמה. עם סיום ההופעה נותר הקהל במקומו, נרגש ונפעם. היתה זו הפעם הראשונה, וכנראה גם האחרונה, שעדה ניגשה אליי, לחצה את ידי בחום ואמרה: "היה מרגש מאוד". בעיינות נוסדה גם הספרייה הפרטית שהקמתי לשימושי. בהונגריה הותרתי ספרי יודאיקה רבים. ספרות יפה לא קיבלה מקום של כבוד בספרייתי, בארץ כמו גם בהונגריה. תמיד סברתי שסוג זה של ספרים אפשר למצוא בספריות ציבוריות. אני כשלעצמי גיליתי עניין בספרים שהרחיבו את ידיעותיי במקצועות הלימוד שלי. לתפיסתי, המורה חייב לגלות בקיאות בחומר אותו הוא מורה בהיקף נרחב יותר ממה שכלול בספרי הלימוד. בהמשך דרכי בעיינות נטלתי על עצמי תפקידים נוספים בהתנדבות. ייתכן שמניעיי היו אנוכיים, אבל בסופו של דבר גם התלמידים וגם ציבור העובדים נהנו מפעילותי. בכל מוצאי שבת הוקרן סרט - בחורף באולם ההתעמלות ובקיץ תחת כיפת השמיים, באמפיתיאטרון של עיינות. בשנה הראשונה לא הייתי מרוצה מהרפרטואר הקולנועי שלנו, שהיה תלוי במחלקת הקולנוע של ההסתדרות שהיתה שולחת סרטים לכל היישובים הכפריים בארץ. כשהתחלתי בנסיעות שבועיות לתל אביב, קיבלתי על עצמי לבחור את הסרטים על פי טעמי ובכך לנתק את התלות בבחירות ההסתדרותיות. את מלאכת הבחירה הייתי עושה בעזרת מרים מתוך קטלוג שסיפקה לנו מחלקת הקולנוע.

משה קניג ד״ר | 24

באותם ימים, עדיין לא היו כתוביות בגוף הסרט. בעיית השפה נפתרה, בחלקה, על ידי "סרט תרגום" שהוקרן על ידי פנס קסם לצד הסרט עצמו. הבעיה היתה מתעוררת כאשר מסובב המתקן לא הבין את מה ששמע. כך היה קורה שדרכיהם של התרגום והעלילה היו נפרדות, ולא היתה כל התאמה בין הנעשה על המסך לכתוביות. בנוסף, כדי לקרוא את התרגום, נדרשה שליטה מספקת בעברית. בשנה הראשונה הייתי נאלץ להקריא למרים את הכתוביות, כי עדיין לא עלה בידה לקרוא מספיק מהר. בשנה השנייה בעיינות התקדמה דיה בעברית ושחררה אותי מהתפקיד. בהמשך השתכללו ידיעותיה עד כדי כך שהפכה בעצמה לתפקיד המקריאה של נורה, ובכך אפשרה לבנימין ליהנות מהסרט ללא הפרעה. ענייני התרבות המשיכו להעסיק אותי כל זמן שהותנו בעיינות. קולנוע זה נהדר, סברתי, אבל גם ההצגה חייבת להימשך, כלומר אדם צריך ליהנות גם מתיאטרון טוב. כאן העתקתי את השיטה הקיבוצית – נסיעה במשאית להצגה בתל אביב. בקרב העובדים הייתי מפרסם את שם ומועד ההצגה והמעוניינים היו נרשמים אצלי. ההנהלה העמידה לרשותנו את המשאית, והיינו יוצאים אל הכרך הגדול לספוג ניחוחות של תיאטרון. פעילות תרבותית זו משכה אליה רבים, כולל מנהל התיכון ואשתו, אבל שיא הצלחתה של היוזמה שלי נרשם כל אימת שעדה היתה מצטרפת לנסיעה. סיפורו של ד"ר רץ עלה לארץ חברי מספסל הלימודים מימי בית מדרש לרבנים, ד"ר 1956 בשנת . יעקב היה גם הוא מורה, ולימד בהונגריה בגימנסיה היהודית לבנות. מרים יעקב רץ ואני היינו מיודדים מאוד איתו ועם אשתו והרבה שעות נעימות בילינו יחד. , עם תום 1945 בעיניי, היה סיפורו של ד"ר רץ מרגש ונוגע ללב. בשנת מלחמת העולם הראשונה, נסע לווינה להכין את עלייתו לארץ. אם לא די היה בקשיים הרגילים, הרי שגם רעייתו לא התלהבה מתוכניתו הציונית של ד"ר רץ. באותן שנים של המנדט הבריטי, העלייה היתה בלתי לגאלית וההעפלה אל שערי הארץ נגמרה לא פעם, כידוע, במחנה הסגר בקפריסין. בראותו את הקשיים בתוכנית העלייה, החליט יעקב לסגת ממנה ולשוב אל משפחתו ועבודתו כמורה בגימנסיה ובמתן שיעורי עברית. אחרי זמן-מה החלו צצים קשיים בנישואים שלו והם הלכו והחמירו עד להחלטה על גירושים. בימי רדיפות הקומוניסטים נעצר יעקב ונשלח למאסר ממושך. הידיעות על הקורות אותו הגיעו אליי כשהיינו כבר בישראל. את נסיבות מעצרו והעבירה בגינה נשפט, לא ידענו אז. שנים אחר כך התברר שהוא הואשם בריגול לטובת ארצות הברית.

25 | חולם, לוחם, מחנך

, על רקע התקוממות נגד השלטון הקומוניסטי ושחרור 1956 המאסר הגיע לקצו בשנת עצורי השלטון שבא בעקבותיה. כידוע, המרד דוכא כעבור זמן לא רב, והקומוניסטים שבו לשלטון. יעקב, בחוכמתו לא המתין לתהפוכות נוספות שישיבו אותו אל מאחורי הסורגים. הוא נמלט לווינה ומשם הגיע לארץ. בישראל קיבל מהסוכנות דירה בחולון והתחיל לעבוד כמורה בבית ספר בעיר. בשלב זה טרם חודש ביננו הקשר ואנו אף לא ידענו שהגיע לארץ. באחד הימים גיליתי בדרך מקרה שיעקב גר בישראל. עוד שמעתי שהוא מיואש, תפקודו כמורה רחוק מטוב, ובגלל עצביו המרוטים, חייו בסכנה. למשמע הדיווח המצער, מיהרתי לבקר את חברי משכבר הימים. נוכחתי שאכן מצבו קשה. כמי שהיה רגיל לתנאי העבודה באחת הגימנסיות הטובות בבודפשט, הוא לא הצליח להסתדר עם הכיתה שקיבל, ולא עם התלמידים שרבים מהם היו בלתי ניתנים לריסון. בעקבות הביקור גמרתי אומר לעזור לידידי ולהביאו לעיינות. רציתי לגאול אותו מבדידותו ומתנאי עבודתו הקשים. לא היה בי כל ספק שבעזרתנו הוא יוכל לעבור בשלום את חבלי הקליטה. רק מכשול אחד קטן עמד בדרך להגשמת תוכניתי: הסכמתו של המנהל. למזלו של יעקב, הוא היה דתי, מה שנתן לו נקודות זכות רבות מבחינת צורכי המערכת. פניתי מיד אל מר עתידיה ותיארתי בפניו את כל מעלותיו התרומיות של חברי. בתחילה, הגיב המנהל בקרירות אל מול שבחיי ותיאוריי. אולי לא סמך על חוות דעתו של כופר כמוני. עיקש שכמותי, לא ויתרתי. הצעתי למנהל החשדן לפגוש את המועמד שלי ללא כל התחייבות. זה היה טיעון משכנע. יעקב הגיע לפגישה, קיבל את העבודה ועבר לגור בכפר. בתחילת דרכו של יעקב במקום, בנימין ואני עזרנו לו רבות בזכות מערכי השיעורים המוכנים שהיו לנו. בכל הקשור למשמעת, זכה ידידנו לשיתוף פעולה מלא מישראל ויחזקאל. בניגוד לדרך החתחתים בחולון, בעיינות ההצלחה האירה לו פנים מיומו הראשון; הוא זכה ליחס של כבוד מתלמידיו, והפך במהרה לחלק מהחבורה ההונגרית שלנו. מרים סייעה לו בפתרון בעיות יומיומיות, ואף אפתה לו עוגות מיוחדות בהתאם למגבלות התזונה שלו כחולה סוכרת. גם הילדים התאהבו בו ונהנו מאד מחברתו. אני הייתי מאושר לדעת שיעקב מצא בעיינות את הבית שכנראה לא יכול היה למצוא בשום מקום אחר בארץ. רק בתחום אחד היה עליו לדאוג לעצמו - זוגיות. יעקב כמה לבת זוג עימה יוכל לבנות משפחה בארץ. אחר שני ניסיונות נפל מצא את האשה שביקשה נפשו. אסתר היתה יפה וחכמה והשניים התאהבו מרגע שנפגשו. בזכות אסתר קיבל יעקב את מה שלא היה לו בארץ – משפחה; לאסתר היה בן מנישואים קודמים ויעקב אימץ אותו לבן, הן באהבתו אליו והן מבחינה חוקית. כעבור זמן-מה נולדה להם בת והאושר היה מלא.

משה קניג ד״ר | 2 6

משפחה מאושרת

איילה

מרים, אני ואיילה בבטן

2 7 | חולם, לוחם, מחנך

4 פרק עוזבים את גן העדן עיינות

באחד הימים הופיע בעיינות ארנון, בחור צעיר שהכרתי משנותיי בבית המדרש. על רקע זוועות השואה, לא עלה בידיו של ארנון לסיים את לימודיו בבודפשט. אחרי המלחמה עזב את הונגריה והגיע לווינה. מכיוון שתכנן לעלות ארצה, החליט ללמוד חקלאות מתוך הנחה שמקצוע כזה יועיל לו בישראל. עתה חפץ ארנון לעבוד בעיינות כמורה לחקלאות וביקש שאארגן לו פגישה עם המנהל, וכך עשיתי. לצערו של ארנון, הוא גילה שלהשכלתו האקדמית אין בעיינות ערך בשל היעדר ניסיון מעשי בתחום, והמנהל לא קיבל אותו לעבודה. כשנפגשנו שוב כעבור שנתיים באירוע חברתי, סיפר שהתקבל לעבודה כמורה למתמטיקה בבית הספר החקלאי נחלת יהודה. במקרה, באותו מפגש נכח גם מר ברגסון, מנהלו של ארנון. אחרי שהכרנו, הזמין אותי מר ברגסון ללמד מספר שעות שבועיות של גיאוגרפיה בבית ספרו, החל משנת הלימודים הבאה. היתה זו השנה השביעית שלנו בעיינות. למרות העבודה המאומצת של שנינו, מרים ואני הרגשנו שאיננו מתקדמים לקראת עצמאות כלכלית. הפירוש המעשי שלנו לעצמאות היה קניית דירה מחוץ למקום, אך אנחנו לא היינו אפילו קרובים לכך. מעבר להיעדר האופק הכלכלי, הגענו לתחושת מיצוי. מאסנו בימי העבודה המתמשכים והתחלנו לחוש געגועים לחיי העיר החופשיים. מכאן מובן מדוע נפלה הזמנתו של מר ברגסון על אוזניים קשובות. בטרם השבתי הן, בדקתי עם מר עתידיה אפשרות להרחיב את משרתי. בתשובה ענה מנהלי שהיקף השעות הנוכחי שלי אמור להספיק לקיום משפחה, והבהיר שהוא מתנגד באופן עקרוני לתת לי שעות לימוד נוספות. עכשיו יכולתי לקבל את הצעתו של מר ברגסון בלב שלם. אנחנו והצונדפ שלנו התחלתי ללמד מספר שעות שבועיות בבית הספר 1957 בספטמבר שנת החקלאי. את מר עתידיה לא מצאתי לנכון לשתף במידע זה. לא קל היה להגיע ממעיינות לנחלת יהודה בתחבורה ציבורית, וקשה יותר היה לחזור הביתה. שעות רבות כיליתי בציפייה לאוטובוסים. ארנון, שהיה בעליו הגאים של אופנוע, היה מציע לי לעתים טרמפ הביתה. במצב הכלכלי שלנו אז, לא יכולתי לחלום על רכישת מכונית,

משה קניג ד״ר | 2 8

אבל התחלתי להשתעשע באפשרות המציאותית יותר של קניית אופנוע משומש. ידעתי שכך אוכל להרחיב את פעילותי מחוץ לעיינות. החלום היה כה קוסם, שמיד התחלתי ללמוד נהיגה על אופנוע. במקביל, ועוד בטרם קיבלתי את רישיון הנהיגה הנכסף, קניתי את הצונדפ שלי. היה זה אופנוע גרמני משומש בעל שני כוחות סוס, שעמד ליד ביתי מיותם וללא שימוש עד שקיבלתי הרשאה פורמלית לרכוב עליו. לפעמים התאמנתי עליו בשבילי עיינות, אבל לכביש לא יכולתי לצאת. כשסוף-סוף עברתי את מבחן הנהיגה אחרי שני כישלונות מתסכלים, התעורר הצונדפ לחיים ונכנס לפעילות. אחרי שעות ארוכות ומתסכלות של המתנה לאוטובוסים, הפכתי נייד! מרים ואני יצאנו לחופשי. הצונדפ העניק לנו את החירות המיוחלת לצאת מהכפר – לקולנוע, לתיאטרון או לכל בילוי אחר. כשחדוות השחרור מעול התחבורה הציבורית שככה מעט, הבנו שהצונדפ טומן בחובו אתגרים אקלימיים חדשים. בקיץ הכל היה פשוט, אבל בנסיעות החורפיות נאלצנו להתלבש בשכבות כפולות נגד הקור. עתה, משהפכתי רשמית לבעל רכב, כבר לא היתה לי בעיה להגיע לנחלת יהודה ברכיבה קצרה על הצונדפ. בשנת עיינות השמינית הרחבתי עוד את פעילותי מחוץ למקום. קיבלתי שעות נוספות בנחלת יהודה והתחלתי לעבוד גם בתור משגיח בחינות בגרות בתיכון המאוחד של רחובות. דריסת הרגל הזו בתיכון הביאה להצעת עבודה חדשה – ארבע שעות שבועיות של הוראת גיאוגרפיה. כך הצטברו להן שעות העבודה מחוץ לעיינות וימיי הפכו עמוסים עד מאד וכללו דילוגים ומעברים מפה לשם ומשם לפה במשך כל שעות היום. כל זה היה טוב ונחמד בימי הקיץ. בחורף קרה לא פעם שנאלצתי לרכוב בגשם שוטף. הייתי לבוש היטב וממוגן מפני הקור והגשם, ורק פניי היו חשופים אל מול עוינות החורף ולבי היה חושש שהמנוע ישבוק לפתע במחאה על המים שירדו ממעל, או מהטבילה בשלוליות מתחת. מתקדמים לדירה בסופו של דבר, שנות העבודה המאומצת הוכיחו את עצמן. זה היה קשה ומאתגר, אבל הצלחנו לחסוך כסף וקניית דירה נראתה עתה ריאלית מתמיד. בנקודה זו הרגשתי שלא אוכל לעבור שנה נוספת של עבודה כה קשה. בשלב זה, שאיפתי היתה לעבוד במקום אחד מספק, ללא צורך בנסיעות אין-קץ. שוב פניתי למר עתידיה בבקשה לקבל שעות נוספות, אך למרבה הצער, הוא לא מש מעמדתו. איומיי כי אם לא תתקבל בקשתי, אאלץ להתפטר, התקבלו בפקפוק מוחלט. עתידיה היה משוכנע שאני קשור לעיינות בקשר כה עז, עד כי לעולם לא אוכל לעזוב.

2 9 | חולם, לוחם, מחנך

מנהלי ברחובות, לעומת זאת, היה הרבה יותר נדיב בשעות העבודה המוצעות. שם חיכתה לי משרה וחצי, כולל שעות הוראה, חינוך כיתה ועבודה כחבר הנהלה בעבודה ארגונית. עבורי היתה זו הזדמנות פז. בעיינות, מעצם חילוניותי, לא היה כל אופק לקידום. ברחובות אהיה מורה בגימנסיה עירונית וחבר הנהלה. לא היתה לי סיבה להתלבט, ומרים הסכימה איתי. קיבלתי את ההצעה והודעתי בעיינות על עזיבתי. נוכחתי שוב, שכמו שהצרות מגיעות לעתים בצרורות, 1957 בקיץ של שנת כך קורה גם עם השפע. כשדרכי המקצועית כבר היתה מגובשת ופניי לעתיד, פגשתי באקראי את איתן, שהיה שליח השומר הצעיר בבודפשט אחר המלחמה. איתן, שבדיוק עזב את קיבוצו, התמנה כמנהל בית הספר החקלאי כנות והציע לי להצטרף לצוותו. לי לא היתה כל סיבה לשנות את תוכניותיי המקצועיות, אבל שמחתי להעביר את ההצעה לבנימין, שקיבלה בשמחה. בשלהי תקופת עיינות הגיע הצונדפ המשומש לגיל מתקדם והבעיות איתו הלכו והתרבו. פעמים רבות היה עוצר באמצע הדרך ומסרב להמשיך, ואני הייתי נאלץ להזמין חילוץ. האמת ההיסטורית חייבת להיאמר; צונדפנו שירת אותנו נאמנה במשך השנים שלו אצלנו. מעולם לא שכחנו לו חסד נעוריו והוקרנו את תרומתו הנכבדה לשיפור תנאי חיינו. כשהתחלנו לחפש דירה בראשון לציון, העבדנו את הצונדפ שעות נוספות בסיורינו בעיר. וכשסוף-סוף נמצאה הדירה שענתה על מרב הדרישות, קנינו אותה בהתרגשות; דירתנו הראשונה בארץ! כך החלה לה תקופה מלהיבה של חידושים והתחלות. הכל הסתדר כמו שרצינו. במישור המקצועי, עמדתי לצאת לדרך חדשה ומעניינת. דירתנו החדשה בראשון לציון היתה יפה ומרווחת. הזמן חלף לו והגיע חודש ספטמבר. כשארזנו את מיטלטלנו בדירתנו בעיינות הרגשנו כיצד נמהלים השמחה והעצב ונארגים זה בזה. נעצבנו לעזוב מקום כה יפה. הזיכרונות היפים שנארזו בארגזים מילאו אותנו בתחושת חמימות. במשך שמונה שנים גידלנו כאן את ילדינו והענקנו להם סביבה עוטפת וקסומה. כאן התחיל דוד את כיתה א', והנה הוא כבר גימנזיסט. כשהגענו, יהודית עשתה את צעדיה הראשונים בגן, ובעוד ימים ספורים תעלה לכיתה ו'. איילה נולדה בעיינות, וכבר היא מתחילה את כיתה ג'. ושוב נפתחה לה שנת לימודים חדשה. ראשון לציון, פעם ראשונה

משה קניג ד״ר | 30

סיבה נוספת לתוגה היתה החברים הטובים שאנו משאירים מאחור. עם זאת, ידענו שכולם מתכננים ללכת בעקבותינו ולעזוב את המקום. ואכן, נורה ובנימין הגיעו לראשון לציון שנה אחרינו, וקנו בית ברחוב שלנו, וכך עשו בהמשך גם רחל ויחזקאל. באותו יום של אריזה, גברה בסופו של דבר השמחה על העצב. היינו גאים על הדירה שהצלחנו לרכוש, ועל העבודה הטובה שקיבלתי. באותה הזדמנות החלטנו שמרים תפסיק לעבוד. הטיפול בשלושה ילדים ובצורכי הבית מילא את זמנה. כמובן שכולנו נרתמו לעזור באחזקת הבית. הילדים קיבלו אחריות על ניקיון החדרים שלהם ועל הדחת הכלים אחרי הארוחות. גם אני נתתי כתף וסייעתי ככל שזמני אפשר לי. העבודה במשרה וחצי ברחובות חייבה לעתים חזרה לבית הספר בשעות אחר הצהריים, אך גם כאן הצונדפ גויס לעזרה. המעבר לחיי העיר הוליד שינויים רבים בכל תחומי החיים. בראשון לציון התרחב חוג חברינו, חלקם היו מכרים ותיקים מהונגריה. כך למשל, היו דוד יכין ואשתו אותם הכרנו בשומר הצעיר בבודפשט. כשגרנו בעיינות נפגשנו איתם יום אחד במקרה וגילינו שגם הם עזבו את קיבוצם וגרים בראשון לציון. בנוסף, החיים בעיר זימנו לנו היכרויות ומפגשים עם אנשים רבים שחלקם הפכו לחברים של ממש ועד מהרה ניהלנו חיי חברה אינטנסיביים ותוססים. בתקופה זו התנהלה המשפחה על מי מנוחות. כולם היו רגועים ומרוצים. הקפדנו על ארוחות משפחתיות משותפות בהן היינו משוחחים על עניינים ברומו של עולם. יהודית, שהתעניינה מאוד בפוליטיקה, היתה מעלה תמיד נושאים מרתקים לדיונים סביב השולחן. מרים ואני כבר היינו מורגלים לכך שחדר שינה של ממש אין לנו, וכך היה גם כאן. הסלון של שעות היום, הפך לחלל שינה עם ספה נפתחת בלילה. נהנה מזכויות של בכור ובן יחיד, קיבל דוד חדר משלו. ביום היה זה חדר עבודה עבורי ועבורו, ובלילה זכה דוד לישון שם לבדו. הבנות גרו בחדר השלישי ותמיד שררו אהבה ושלום ביניהן. ילדים זה שמחה דוד היה תלמיד טוב למדי. בשעות אחר הצהרים היה מסב לשולחן הכתיבה שלו ולומד. החל משש בערב היה מתמסר לאהבתו הגדולה - מצעד הפזמונים. כל ערב היה מאזין בדריכות לדירוג המאזינים ומחזיק אצבעות לאלילו אלביס פרסלי בתקווה שיגיע לצמרת. יהודית, חניכה נאמנה של השומר הצעיר, גילתה התנגדות נמרצת למוסיקה מעין זו. כשהיתה רוצה להקניט את אחיה שוחר הפופ, היתה קוראת לו פזמונאי.

31 | חולם, לוחם, מחנך

לקראת סוף לימודיו התיכוניים חלם דוד להיות כימאי, אך גילה לצערו שציוני הבגרות שלו אינם מספיקים כדי להתקבל למסלול זה. עם התרחקותו של חלום הכימיה, חיפש נוסחה חדשה לאפיק מקצועי, רצוי כזה שהכנסה נאה בצדו. כשביקש את עצתי, חשבתי מיד על התשלומים הגבוהים שאני מפקיד בידיו של רואה החשבון שלנו והצעתי לו לבחור בתחום זה. דוד קיבל את ההצעה ונרשם לתואר ראשון בראיית חשבון. את שירותו הצבאי עשה בכורנו כחבלן בחיל ההנדסה. אין ספק שפעימות רבות החסרנו בתור הוריו. הוא מצדו, אהב לעשות ניסויים מניסויים שונים שכללו שימוש בחומרי נפץ בבית, למורת רוחנו. גם יהודית, כמו דוד, היתה תלמידה טובה. היתה לה חשיבה מקורית שגרמה למחנכת כיתתה, שגם היא נקראה יהודית, להעריך אותה מאד. בשנות בית הספר היסודי, היתה תום בוי. את זמנה הפנוי העבירה בעצירת גולים בשער נבחרת הכדורגל של הכיתה. גם כשלא בילתה על המגרש, היתה יהודית פראית במקצת וסירבה להתגנדר כבנות בגילה. שנות התיכון של יהודית התאפיינו בתהפוכות כאלה ואחרות. בתחילה, היתה חביבתה של המורה לספרות. גם מערכת היחסים עם המורה למתמטיקה היתה סבירה, עד שבכיתה י"ב עבר ביניהן חתול שחור. יהודית החליטה לבוא עם מורתה חשבון, והפסיקה ללמוד את המקצוע. במשוואה שכזו, התוצאה לא מפתיעה. יהודית נכשלה בבגרות. לשמחתנו, המחאה המתמטית הסתיימה עם השלמת הבחינה בתקופת הצבא. איילה היתה ילדה חברותית ותלמידה מצטיינת לאורך כל בית הספר היסודי, ותמיד זכתה להערכתן של כל מורותיה. ציוניה היו מעולים, והמוטיבציה שלה היתה גבוהה. הצלחתה בלימודים היתה כה נרחבת, עד כי לא ידענו האם היא בעלת נטיות הומניסטיות או ריאליות, כי הצטיינה בכל המקצועות. כמו אחותה הגדולה, גם איילה לא הראתה חיבה מיוחדת לבגדים וגינוני בנות מעין אלה. קניית שמלה חדשה לאיילה היתה בין המשימות הקשות ביותר שהצריכו שעות ארוכות של לבטים והרהורים. נס ציונה, תלמה ילין , לקראת תום שנת הלימודים, פורסם מכרז למשרת מנהל בבית הספר 1962 ב- נס ציונה. מזכיר המועצה הזמין אותי אליו וביקש שאגיש את מועמדותי. בשיחה ציין שההשתתפות במכרז היא הליך פורמלי בלבד, כי אני המועמד האמיתי של המועצה. מאחר שלא היתה לי כל סיבה להניח שמוליכים אותי שולל, האמנתי לדברים. באותו

משה קניג ד״ר | 32

מעמד לא היה לי מושג שגם בנימין קיבל את אותה ההבטחה בדיוק.

באחד הימים בשובנו יחד מבית הספר, שאל בנימין האם יש לי התנגדות שיגיש את מועמדותו לתפקיד בנס ציונה. הרגשתי שאין לי זכות להתנגד וכך עניתי לו, אך בתוכי פנימה נפגעתי. הכיצד זה מסוגל ידידי, אחרי שנים ארוכות של חברות וכל מה שעברנו יחד, להתחרות בי? באותה עת לא ידעתי כמובן מה הובטח לו על ידי מזכיר המועצה. לו ידעתי, הייתי נמנע מבזבוז זמן מיותר ומחפש אפשרויות אחרות. נכון אמנם שתגובתי לבנימין עלולה להתפרש כרפה מדי, אך למען האמת, היתה לכך סיבה נוספת. זה לא מכבר ידעתי ששמיעתו נחלשה מאוד ויש לו קשיים בכיתה. במסיבת חנוכה באותה השנה קראה אחת התלמידות הומורסקה פרי עטה בה כתבה, בין היתר, על נס חנוכה בזכותו גת רימון שומע את דברי התלמידים. כשהבנתי את חומרת המצב, הייתי מודאג מאוד ותהיתי כמה זמן יוכל עוד בנימין להמשיך בהוראה. אפילו חשבתי להציע לו לעבור לספרנות. מועמדותו לניהול בית ספר נראתה בעיניי כפתרון טוב; בתור מנהל יפחת עד מאד זמן ההוראה שלו בכיתה ובעיית השמיעה תפגע פחות באיכות עבודתו. אחרי שירד מהפרק ניהול בית הספר בנס ציונה, פנה אלי ד"ר זון, המפקח על לימודי ההיסטוריה, והציע לי להגיש את מועמדותי כממלא מקום מנהל בית הספר התיכון המוסיקלי תלמה ילין בתל אביב. ד"ר זון סיפר שבבית הספר לומדים תלמידי חטיבה ותיכון, שרבים מהמקצועות הם מתחומי המוסיקה, ושהמקצועות ההומניסטיים והריאליים נלמדים במתכונת מצומצמת לעומת תיכון רגיל. אהבתי למוסיקה הביאה אותי להיענות להצעה. קסמה לי במיוחד העובדה שבית הספר הפרטי שנתמך על ידי העירייה, פועל תחת חסות האקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל אביב ושל מנהלה, . פרופ' פרטוש המלחין המהולל אחרי פגישה מוצלחת עם מנהלו היוצא של בית הספר, עמדתי בפני מפגש אחד נוסף – עם האחד והיחיד, פרופ' פרטוש בעצמו. פרופ' פרטוש, כך ידעו כולם, היה יליד הונגריה. אך גם לו היה מי שלא ידע, הוא היה מבין זאת ברגע שהפרופ' הוציא מפיו את המשפט הראשון. הוא דיבר עברית משובשת בהיגוי הונגרי מודגש. לזכותו ייאמר שבפגישותינו הרבות במהלך שנות תפקידי, הקפיד לדבר עברית, ועברית בלבד. שעות. 12 בהיקף של משרה שלמה, ומעבר לכך אוכל ללמד בניגוד לקלות ולנוחות בה התקבלה משכורתי בתיכון ברחובות, כאן היה עליי לדאוג לא רק למשכורתי, אלא גם לשכרם של כל המורים והעובדים. בנוסף היה עליי לעסוק גם בענייני גבייה של שכר הלימוד, שכיסה רק חלק קטן מההוצאות. תלמה ילין היה בית ספר "במשבר כספי זמני באופן קבוע". תמיכת עיריית ת"א והשתתפות משרד אחרי השלמת הליך הקבלה, הוסכם שאעבוד כמנהל בית הספר תלמה ילין

33 | חולם, לוחם, מחנך

החינוך אף פעם לא הגיעו בזמן, וכל חודש חששתי שמא תפרוץ שביתה, כי אף פעם לא יכולנו לשלם משכורות במועדן. עד היום אני אסיר תודה למורים על אורך רוחם. בכל פעם שהייתי חש כי כלו כל הקיצין, הייתי פונה בייאושי אל פרופ' פרטוש, שתמיד בא לעזרי ובזכות מעמדו הרם נפתחו ברגע האחרון קופות המוסדות התומכים והכספים היו מגיעים למרות הכל. אם מתעלמים מהבעיות הכלכליות, היה זה נחמד מאוד לנהל בית ספר תלמידים בלבד, בבניין קטן וחדש. בתקופתי בתלמה ילין לימדתי 150 בו למדו כ גיאוגרפיה והיסטוריה ונהניתי מהאהבה והחיבה שהפגינו התלמידים לעולם המוסיקה. כעבור שנים לא רבות, התפרסמו חלק מתלמידים אלה כאמנים בתחום. נוסף לנחת שהסבו לי התלמידים, לעונג היה לי להכיר במסגרת העבודה מוסיקאים ידועי שם. שנה זו זימנה לי גם מפגשים לא צפויים עם עברי ועם עובדת היותי לא צעיר. בשיעור גיאוגרפיה הראשון בכיתה י', התחלתי מקריא את שמות התלמידים. כשהגעתי לאחד השמות שצלילו העברי נעם באוזניי במיוחד, הרמתי את עיניי וראיתי למולי תלמידה זהובת שיער שהיתה העתק נשי מדויק של שפרבר, אחד מתלמידי לשעבר. אחרי הצלצול ניגשתי אליה ושאלתי על אביה. האם הוא ממוצא הונגרי, והאם שם משפחתם היה בעבר שפרבר. משהשיבה בחיוב על שתי השאלות, ביקשתי ממנה למסור לאביה דרישת שלום. למוחרת הופיע בבית הספר אותו שפרבר, תלמידי משעבר הימים. בהתחשב בעובדה כי עשרים שנה חלפו מאז ראיתיו לאחרונה, אין פלא כי היה זה מפגש מרגש עד מאד. אחרי שהלך, שקעתי בהרהורים נוגים; האם אני כה קשיש שדור שני של תלמידים מגיע אליי? חוסר הבנה ומבוכה בצדו אהבתי הגדולה למוסיקה לא עזרה לי, למרבה הצער, לפתח גישה או הבנה מעמיקה דיה בנוגע למוסיקה חדשה. ככל שהערצתי את פרופ' פרטוש כאדם, לא הבנתי את יצירותיו. לא פעם הייתי תוהה האם הצלילים העולים מאולם בית הספר באמת ראויים להיקרא מוסיקה. חוסר הבנתי זה כמעט והמיט עליי מבוכה גדולה, ומעשה שהיה, כך היה. באחד הימים ישבתי בחדרי ועבדתי. לפתע החלו עולים באוזניי צלילים שדמו ליללת חתולים או חריקת גלגלים, בוודאי לא משהו שיכול להיקרא מנגינה. קולות אלה טרדו את אוזניי עד כי לא הצלחתי להתרכז בעבודתי. חשבתי שאולי התלמידים משתובבים בחדר המוסיקה וקמתי ברוגז להרגיע אותם. כשפתחתי את הדלת בתנופה, ראיתי שתי בנות מנגנות ברצינות גמורה. הבנתי שכנראה טעיתי, אבל הקריאה הנרגזת שהיתה מוכנה בגרוני, כמו ביקשה להשתחרר. "מה אתן עושות?", צעקתי לעברן. הבנות הפסיקו

משה קניג ד״ר | 34

את נגינתן. "מנגנות סונטה לכינור ולפסנתר של פרופ' פרטוש", השיבה אחת מהן. מבויש ונכלם, פתחתי בנסיגה מהירה לחדרי. דלים וחסרי מנוחין התבשרנו על בואו של יהודי מנוחין לסבב הופעות בארץ. פרופ' 1965 באביב פרטוש הציע שנזמין את האושיה המוסיקלית הדגולה לתת קונצרט קטן באולם שלנו, בתקווה שההכנסות ממכירת הכרטיסים יביאו מזור למצבנו הכלכלי הרעוע. בהמלצת מומחים, כתבנו מכתב נאה ללורד זיו, בעליו של קונצרן מרקס אנד ספנסר וידידו הקרוב של מנוחין. המכתב נשלח ואנו חיכינו וחיכינו לתשובה שבוששה להגיע. בסופו של דבר הסתבר שהכנר שלנו לא יגיע לישראל. הוא סובל מבעיות רפואיות וביטל את כל הקונצרטים לשנה הקרובה, ובכך גזר כליה על התקווה שטיפחנו. למרבה השמחה, ישנם כנרים מחוננים אחרים, וחלקם אף בריאים ומופיעים כמובטח. כשפורסם כי אייזיק שטרן מתעתד להגיע לביקור בארץ, שוב העלנו את רעיון הקונצרט. כשפנינו אליו, ביקש מר שטרן פרטים על בית הספר שלנו. נענינו לבקשה בשמחה ותיארנו את הנעשה אצלנו בפרטי פרטים. שאלתו הבאה היתה כמה שעות ביום מתאמנים התלמידים על הכלים שלהם. תשובתנו – כשלוש-ארבע שעות – גררה תגובה מזלזלת. הכנר הדגול הצהיר לנו שלבית ספר כזה אין כלל זכות קיום. מקום בו התלמידים לא מתאמנים לפחות שמונה שעות ביום, הסביר, הוא בית ספר לחובבי מוסיקה, לא לאמנים. כשפשיטת הרגל נראתה קרובה מתמיד, נדמה היה כי נמצא הפתרון הגואל. אחת מתלמידותינו היתה בתה של הפסנתרנית הישראלית הדגולה פנינה זלצמן. הפנייה אליה נענתה בחיוב והיא נאותה להעניק לנו קונצרט בהתנדבות. כשהתחלנו לחשוב על האולם בו ייערך המופע, שוב גייסנו את תלמידתנו בעלת הייחוס המשפחתי. אביה היה המבקר האמנותי מטיל האימה חיים גמזו, שבין שלל מעלליו היה גם ממקימי מבנה מוזיאון תל אביב לאמנות. גמזו לא גנז את הרעיון והעמיד לרשות הערב את אולם הקונצרטים של המוזיאון. כל זה היה טוב ונחמד, אך למרבה הצער, גם חסר תועלת תקציבית. ההכנסות מהקונצרט נמדדו בלירות ישראליות ולא בלירות שטרלינג או בדולרים. קופתנו המדולדלת לא נושעה מהקונצרט הזה. וכך לא זכינו גם לביקורו של אייזק שטרן.

35 | חולם, לוחם, מחנך

אין הפסקה מהעשייה החינוכית

רגע של עייפות

37 | חולם, לוחם, מחנך

אפילוג

סוגרים מעגל

כמו אבא בזמנו, גם אני יושב בחדרי אל מול המחשב, חושב וכותב על קסמי העבר וצפונות העתיד. כשאבא החליט להעלות על הכתב את עלילת חייו מלאי העוז 70 בגיל וההשראה, שמחתי והתרגשתי לתת כתף וללוות אותו במפעל כתיבת הספר הזה. העבודה המשותפת על הספר היתה מסע מרתק במשעולי האירועים, הסיפורים והזיכרונות שהפכו את אבא לאיש הדגול שהיה. עתה, כשאני עצמי עומד בשערי גיל הגבורות, נעור בי הצורך להוציא את הספר לאור, לזכר

הדור שהיה ואינו, ולמען הדורות הבאים. כמו שכתב אבא בפתיח לספר - העבר, ההווה והעתיד לעד נכרכים זה בזה ומעניקים לכל אחד מאיתנו את המשמעות לימיו בעולם הזה. , שבועות ספורים אחרי הסתלקותה של אמא. 1995 אבא הלך לעולמו בשנת הטובים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. אני תקווה שספר זה ישפוך בפני הקוראים אור על התקופה הסוערת ההיסטורית בה הוא חי, ועל חייו של אבי המחנך, החולם והלוחם.

2023 דוד קניג, תל אביב, פברואר

משה קניג ד״ר | 38

הרוח האנושית תמיד תנצח

במשך כל ילדותי הרגשתי כיצד סיפורי העבר של אבי תורמים לעיצוב אישיותי ויוצקים עבורי יסודות לפיתוח המצפון המוסרי. מורשתו של אבא חיברה אותי לשורשיי היהודים ולהומניות האוניברסלית בכללה. הזיכרונות המרתקים של אבא מקפלים בתוכם את הזוועות שפקדו את יהדות הונגריה בתקופת השואה. מתוך האיום הקיומי עולה וזורח מאבקם ההרואי של היהודים לשרוד, להתרומם מעל חלום הבלהות ולבנות חיים חדשים מלאי תקווה.

אבינו, איש המשפחה המסור, היה מורה בהווייתו וחינך דורות של תלמידים. הודות לאופטימיות ולאהבת האדם שבו, אבא לא נתן לנאצים לחמוס את מה שלא יכולים היה לקחת בכוח - התקווה שהרוח האנושית תמיד תנצח.

2023 יהודית פרי, סאות'אנד-און-סי, אנגליה, פברואר

ההיסטוריה עוד לפנינו

אבינו נהג לגולל בפנינו את סיפור חייו מאז ילדותנו המוקדמת, ובמהלך שנות ההתבגרות שלנו. גם תלמידיו זכו לשמוע על עלילותיו בהזדמנויות רבות. זוכרת אני שפעם התכנסו מספר כיתות מהתיכון באולם כדי להאזין לקונצרט. לפתע הגיעה הודעה שהתזמורת מתעכבת. כשהתלמידים החלו לרעוש ולגעוש, אבא הבין שעליו לעשות מעשה. הוא עלה לבמה, נטל את המיקרופון בידו, והחל לספר את אחד מסיפוריו. מיד נפלה באולם דממה. סיפורו של אבא מצא את כולם מרותקים.

סיפוריו של אבא הותירו בי חותם עמוק, אף יותר ממה ששיערתי. בביקורי הראשון בבודפשט מצאתי את עצמי מטיילת בעיר, והסיפורים של אבא איתי באשר אלך. הזיכרונות המרים של אבא ואמא על שנאת היהודים שהיתה מנת חלקם כל ימי חייהם בעיר, מנעו ממני ליהנות מיופייה.

3 9 | חולם, לוחם, מחנך

הקשר האמיץ אל מורשתו של אבא ניכר לא רק אצלנו, ילדיו, אלא עבר גם לדורות הבאים. נטע בתי בילתה בצעירותה ימים רבים בבית הוריי ונחשפה לתהליך הכתיבה הממושך. ההשראה ששאבה מסבה הניעה גם אותה לחלוק את סיפורו בטקסי יום השואה במקום עבודתה ובבתי הספר של ילדיה. הנכדים שזכו להכיר חלק מהנפשות הפועלות גמאו מאז ומתמיד בשקיקה את הסיפורים המופיעים בספר זה. עתה, כשהספר ייצא לאור, אנו מקווים שהסיפורים יעברו הלאה, לדורות הבאים, וישמרו את ההיסטוריה והמורשת המשפחתית.

2023 איילה שרפ, ראשון לציון, פברואר

חולם, לוחם, מחנך

ד״ר משה קניג

בבודפשט, הונגריה. 1912 ד"ר משה קניג נולד בשנת סיפורו מתחיל בילדות מאושרת בבית כפרי בפרברי הבירה ההונגרית, עובר דרך נעורים ובחרות בהונגריה על רקע תהפוכות פוליטיות סוערות ועליית הנאצים לשלטון, משרטט את מלחמת ההישרדות שלו ושל משפחתו תחת מוראות השואה והבריחה הנועזת ממסך הברזל ומסתיים עם פרישתו לגמלאות אחרי שנים ארוכות של עשייה חינוכית מעוררת השראה. זהו סיפורו של מי שלחם על חייו והישרדותו, וחלם ונשם את החלום הציוני . בספר שלפניכם 1950 אותו הגשים עם העלייה לארץ בשנת בונה משה קניג גשרים בין אתמוליו ובין המחר של דור ההמשך, ומזמין את הקוראים להכיר את האדם, הבעל, האב והאיש בעל החזון והשליחות כמורה, מחנך ומנהל בישראל.