ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

חולם, לוחם, מחנך

ד״ר משה קניג

משה קניג | 2

1 | חולם, לוחם, מחנך

ד״ר משה קניג

חולם, לוחם, מחנך

משה קניג | 4

חולם, לוחם, מחנך ד״ר משה קניג 1995 ביוני 9 ונפטר ב- 1912 באוקטובר 8 נולד ב

עריכה: רינה פטילון עריכה לשונית: שרית שיר עיצוב וביצוע: רוית מיטרני דפוס וכריכה: דפוס הפיל הורוד

כל הזכויות שמורות © 2023 תשפ״ג

אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא בקשות מפורשות כתב המו״ל

145 | חולם, לוחם, מחנך

יומן בריחה

משה קניג | 146

147 | חולם, לוחם, מחנך

1 פרק שיירה מוזרה

בדממת הליל, אי-שם באזור ספר, מתנהלת לה שיירה מוזרה. אט אט קרבה השיירה אל קו הגבול בין שתי מדינות. המטרה: לחצות את הגבול בחסות החשכה. אי משם, נשמעים פעמוני כנסיה מצלצלים בעיר קרובה. בשמיים השחורים הפרושים מעל מנצנצים מיליוני כוכבים זוהרים, רחוקים וקטנים מכדי להאיר את האפלה השוררת מסביב. בראש השיירה צועד מורה הדרך, כפרי מקומי שכל הופעתו אומרת עוני ודלות. בגדיו המרופטים תלויים עליו ברישול, גדולים ממידותיו. מכיסי מעילו מבצבצים שני בקבוקים, וזה כל ציודו לדרך. יש להניח שהנוזל השקוף שבתוכם אינו מים. אנו צועדים אחרי המדריך, שומרים שלא ייצא מטווח הראייה. בשעה אפלה זו, הוא כל עולמנו. בלעדיו, אנחנו אבודים בחשכה האופפת את האזור הבלתי מוכר הזה. אני לבוש חליפה ולרגליי נעליים ממוסמרות המעידות על כוונה להליכה ממושכת. על גבי אני נושא תרמיל מטיילים ובו מטען יקר ערך: בני ג'וריקה, דוד, בן הארבע. ילדי הקט ישן לו נינוח בתרמיל, רגליו תלויות באוויר. בעקבותיי צועדת מרים, שותפתי הנאמנה לחיים ולמסע. גם על גבה של מרים משא יקר מפז: יהודית, התינוקת שלנו בת עשרת החודשים שנקשרה אל החזייה שלה בחבל תריסים עבה. באחיזתה מוודאת מרים שלתינוקת תהיה גישה ישירה למקור ההרגעה האולטימטיבי: השד. ברגע שתתעורר ותחל לבכות, תוכל ילדתנו לינוק ולמצוא נחמה מידית. רביעית בשיירה צועדת טובה, אחותה של מרים. בידיה מזוודה קטנה ובה ציוד לדרך - חיתולים נקיים, בגדים חמים וכריכים. הטיול הלילי המשונה הזה צפוי להימשך שעתיים, על פי האיכר שמוביל אותנו עתה, שבקיאותו בשבילים משני עברי הגבול אמורה להיות רבה. לפי התוכנית, בתום צעדה של שעתיים נגיע למקום בו נמצא מכשיר טלפון ומשם נוכל להזמין מונית שתסיע אותנו עד ברטיסלבה, מרחק של ק"מ. ביעד נפגוש את אנשי הקשר שייתנו לנו את הדרכונים שהוכנו עבורנו 250 כ מבעוד מועד ובעזרתם נחצה את מסך הברזל עד לווינה. מרגע שנגיע לאוסטריה, לא צפויות עוד סכנות. משם גם נוכל, אחרי כל מה שעברנו, לממש את החלום ולעלות לארץ ישראל.

משה קניג ד״ר | 148

בעודנו פוסעים בדממת הליל, הרהרתי באירועים שהובילו אותנו לרגע הזה. כשהועלתה לראשונה תוכנית הבריחה, התפעלנו מהפשטות והתחכום שבה. הוגי התוכנית הסבירו שהיא מושלמת עבור משפחות המטופלות בילדים קטנים. עם ודאות שכזו, מה לנו כי נהסס? כך צעדנו בתחושת ביטחון מלאה לקראת הבאות, מתנדבים לשמש כחלוצים ולהשתתף בפיילוט של התוכנית; אם תצלח דרכנו יבואו רבים אחרינו. אך עד אז, עלינו לצלוח את הקטע המסוכן היחיד בדרך: חציית הגבול ההונגרי-סלובקי. עתה המתין לנו הגבול במרחק עשרות מטרים ספורים. התקדמנו דמומים, משתדלים לצעוד כך שאפילו צעדינו ייבלעו בעלטה. בדומיה כבדה כזו, חששנו, כל רחש או נימה דקיקה של צליל עלולים להינשא על גבי חשכת הליל עד לאוזניהם הערלות של אנשי משמר הגבול. רק זמרת אלפי צרצרים נשמעה מקרוב ומרחוק. אותו יום גורלי החל בבוקר מתוח ומלא תכונה. אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס צפוף ועמוס נוסעים, הגענו בשעות אחר הצהריים אל העיירה בה פגשנו את מורה הדרך שלנו. מסע של שעתיים בדרכים עקלקלות הסתיים כאשר הגענו אל ביתו של האיכר, במרחק קצר מהגבול. היה זה בית בודד בין שדות ומטעי גפן, שם שהינו עד עשר ושלושים, שעת היציאה לדרך. לפי החישובים האסטרונומיים שלי, זה הזמן בו ישקע הירח ושמיכה של עלטה תכסה את האזור. בזמן ההמתנה למדנו על המסלול המצפה לנו; נתחיל בכביש סלול המשתרע ליד הבית, שם נצעד מהר כדי לחמוק מאנשי משמר הגבול המסיירים שם בתדירות גבוהה. השמועות אומרות, כך למדנו, כי השמירה על הגבול בצד ההונגרי קפדנית מאד, היות שהשלטונות ידעו שעשרות אלפים רוצים לעזוב את המדינה – מי כדי להיחלץ מהמשטר הקומוניסטי, ומי במטרה להגשים את החלום הציוני. מעבר לכביש, הסביר האיכר, ממתין אזור של שיחים ועצים בודדים. כשנחצה אותו, נגיע לנחל הזורם ממש על קו הגבול. את הנחל נצטרך לחצות בזריזות בתוך המים, כי גשר אין שם. כשנגיע לגדה הצפונית של הנחל, נוכל לנוח קמעה. בצדו הצ'כוכוסלובקי של הגבול השמירה אינה כה קפדנית. בהגיע השעה המיועדת, האיכר יצא לבדוק שהכביש ריק וכשחזר כעבור שתי דקות בישר שזהו. יוצאים לדרך. כעבור דקות ספורות מצאנו את עצמנו צועדים בשיירה באזור השיחים והעצים. ההליכה בעלטה לוותה פה ושם בהיתקלות בענפים בולטים או מפגש כואב עם שיח קוצני. בשקט הזה אני חש לפתע את התרמיל שעל גבי מתנועע קלות. ג'ורי, שהתעורר מטלטולי הדרך, חיבק את צווארי בידיו הרכות והחמות ונצמד אלי בחזקה. התחושה הנעימה של הידיים הקטנות האוחזות בי במתיקות, לוותה

149 | חולם, לוחם, מחנך

בדאגה. היטב זכרתי סיפורים עצובים על ניסיונות לחצות את הגבול שכשלו בשל בכי של ילד מבוהל.

"פפיקה" (זה אני...), "לאן אנחנו הולכים?", שואל ילדי הקט.

ג'ורי דווקא לא בכה, אך קולו הילדותי התמים הפר את הדממה בשאלתו הכה מתבקשת מבחינתו, פעוט מתוק בן ארבע. אנחנו היינו הורים מתונים ושלווים, לא כאלה שיוצאים איתו לטיולים ליליים הרפתקניים. והנה, עכשיו אנו צועדים בחשכה, באישון ליל, בשעה שהוא רגיל לישון במיטתו החמימה עם בלוש, פיסת הבד האהובה שאיך אפשר להירדם בלעדיה? (אל דאגה, היא ארוזה במזוודה). השאלה היתה אולי מוצדקת, אך אני לא הייתי מוכן לקראתה. מעולם לא שוחחתי עם בני הקט על עניינים כבדי משקל כמו פוליטיקה, דיקטטורה של הפרולטריון, גבולות סגורים, בריחות, ציונות או עלייה. למרות התהיות החינוכיות, היה ברור שלא זה המקום לפתוח בפעולות הסברה. בתנאים הנוכחיים מה שנדרש עתה זה לקטוע באחת את מטר השאלות הפוטנציאליות. ברוח המשטר ממנו אנו נמלטים עתה, המדיניות הנכונה ברגע זה היא סתימת פיות, ובעיקר הפה הקטן והאהוב שנוטה לשאול שאלות כה רבות וחכמות, עליהן עניתי תמיד ברצון ובסבלנות. אבל כיצד יצליח מחנך ליברל ונאור כמוני לסתום את פיו של ילדו המקשה בקושיות לגיטימיות? "פוציקה, אתה רואה את השיחים הרבים האלה כאן? ביניהם ישנים זאבים!" (הילד אינו אוהד זאבים כלל ועיקר). "כל מילה נוספת עלולה להעיר אותם, ואז הם יתנפלו עלינו". השקט הושג. אני מתייסר, אך אין זמן להרהורי לב. הגענו אל הנחל. אפיקו נמוך ומימיו מעטים בסוף הקיץ. מורה הדרך שלנו חולץ נעליו. אנו מתלבטים האם לעשות כמותו ולהפסיד זמן על פעולת החליצה, ואז נעילה בצד השני. ומה נעשה עם הילדים שעל גופנו? נוריד אותם? כל רגע של שהייה מיותרת כרוך בסכנות. יהודית עלולה להתעורר ולבכות, וגם ג'ורי לא רחוק מלתת קולו בבכי רם ומפוחד. ההחלטה נפלה. נחצה את הנחל כשנעלינו על רגלנו. וכך, במכנסיים מופשלים, אנו צועדים בתוך המים המגיעים עד הברכיים. מרבד של אבנים מרפד את בלב כבד אני מחליט לזנוח לעת עתה את עקרונותיי הפדגוגיים הנעלים, ותחת לחץ הנסיבות משתמש באמצעי בזוי - הפחדה:

משה קניג ד״ר | 150

הקרקעית. מה טוב שוויתרנו על האופציה היחפה. חמש דקות חלפו, ואנו יצאנו מהנחל, ניצבים בהקלה בגדה הצפונית. הגענו לטריטוריה צ'כוסלובקית. האיכר מסמן לנו להתקדם הלאה מן הגבול. הוא מצביע על עץ רחב צמרת ומבקש שנחכה לו שם, עד שינעל את נעליו. האמנם המבריח ברח? הצעדה בשיפולי הגבעה אל העץ לוותה בקולות פכפוך. היו אלה המים שחדרו לנעליים הגבוהות ונספגו גם לתוך הגרביים. אך מה הם גרביים רטובים לעומת הידיעה המשמחת שזה עתה צלחנו את החלק הקשה והמסוכן בדרך אל החופש. מצד שני, לא יכולים היינו להתמסר לחלוטין לתחושת ההקלה. המסע, זכרנו, טרם הושלם. אנחנו בכל זאת שוהים בלתי חוקיים בשטח ועלינו להימנע מכל מפגש לא רצוי עם אנשי שלטון וחוק. הגענו לעץ והמתנו, חוסים תחת צמרתו הרחבה ונהנים מתחושת הביטחון הקלה שהיא מעניקה לנו. הבטנו סביב, אך באפלה השוררת לא ראינו כמעט דבר. צללים של עצי ענק הקיפו אותנו. המתנו בדריכות למורה הדרך שלנו. כמה זמן לוקח לנעול זוג נעליים? ככל שנקפו הדקות, גברה עצבנותנו. מה קרה? אולי מורה הדרך איבד את הדרך וטעה בכיוון, ועתה הוא מחפש אותנו? ואולי הוא נתפס? חששנו שאם ייחקר, בוודאי יסגיר אותנו בקלות. בהמשכו של תרחיש אימים שכזה צפויה הסגרה למולדת ומאסר של חודשים, אולי שנים. ומה יהא על הילדים? הפסימיות השתלטה עלינו. עתה התלבטנו מה לעשות; להמשיך לבד בדרך אי אפשר, שהרי אין לנו מושג לאן לפנות. אולי נשוב על עקבותינו, אל ביתו של האיכר ומחר בבוקר נחזור לבודפשט? גם זו אינה אפשרות. אין לנו לאן לחזור. מכרנו את הדירה על כל תכולתה. לא נותרה בידינו ברירה. עלינו למצוא את האיכר. בלעדיו אנחנו אבודים. החלטתי לירות, או שמא לשרוק, באפלה. "אם הוא מחפש אותנו", אמרתי למרים, "השריקה תכוון אותו אלינו". התחלתי שורק בזהירות. שריקה קלה, הפסקה, ושוב... מתוך העלטה הופיעה לפתע צללית של דמות מהלכת לעברנו. איזו הקלה! הגבר המרושל שהובילנו עד כאן מתייצב לצדנו, עצבני ומבוהל לא פחות מאתנו. אילו נתפסנו על ידי משמר הגבול או המשטרה הצ'כית, הוא ידע היטב, היה עונשו חמור משלנו. כששאלנו לפשר ההתמהמהות מורטת העצבים, הסביר האיכר שבחושך טעה בכיוון, אך קול השריקה ששמע החזיר אותו לדרך הישר.

151 | חולם, לוחם, מחנך

צעדה שלא נגמרת

שוב יצאנו לדרך. בעוד כשעה וחצי אנו אמורים להגיע אל מכשיר הטלפון המיוחל ולהזמין את המונית. המשכנו לצעוד, כובשים ברגלינו שבילים צרים ומתפתלים, עולים ויורדים ונושמים לרווחה ביודענו שכל צעד מרחיק אותנו מהגבול. לפתע אני שם לב שמרים נעלמה מהשיירה. כעבור רגע, נשמע בחושך קול גניחתה. כשאני נותן לגניחות להוביל אותי בדרכי, אני מוצא אותה בתוך בור. גם זו סכנה שטומן החושך הסמיך להולכים בו. אני מושך את מרים אליי. למרבה המזל, לא רק שהיא לא נפגעה, ביצר האימהי היא אף גוננה על התינוקת שאפילו לא התעוררה. בלילה יפה זה של סוף הקיץ, האוויר הרענן נמהל בניחוחות שדה ופרחי בר. למרות הקרירות, לנו כל כך חם. ההליכה המאומצת עם הילדים על הגב מתחילה לתת בנו את אותותיה. האיכר, שכל משאו נמצא בשני בקבוקי המשקה שלו, לוגם מהם מדי פעם, "כדי שלא יכבידו עליי כל כך". כשההליכה מתארכת, אנו מתחילים להרגיש את השפעתן של הלגימות הללו. צעדיו הופכים כבדים ומהוססים. כשהוא מדבר איתנו, מילותיו הופכות לבליל צלילים חסרי פשר. אנו שוב מתמלאים חששות. איך ישפיעו הגילופין שלו על המשך הטיול, על כושר התמצאותו? ככל שמורה הדרך מאבד את צלילותו, כך נמלא ראשי במחשבות ושאלות שנראה כי מוטב היה למצוא להן מענה טרם היציאה לדרך. איזה מכשיר טלפון אנו אמורים למצוא? ציבורי? איך נשתמש בו? הרי אין לנו אסימונים או מטבעות צ'כיים. ומה פרטיו של בעל המונית שעלינו להזמין? ואם נגיע אל טלפון פרטי, האם יהיה עלינו להעיר מישהו באישון לילה? ומה אם בעל המונית אינו דובר הונגרית ואנו לא יודעים מילה בסלובקית? והשאלה המטרידה מכל – על פי הערכתי היינו אמורים להגיע ליעדנו כבר לפני זמן-מה. מה קורה? בעודי טרוד בהרהוריי הפסימיים, אנו חולפים ליד חווה חקלאית. מעבר לגדר נשמעות נביחות עצבניות של כלבים. הבתים שרויים באפלה, דייריהם שקועים בשנת לילה עמוקה. אני נשטף געגועים אל מיטתי החמימה בבית אותו נטשנו. מתי ואיפה אזכה שוב לתחושת ביטחון שמקנה לאדם קורת הגג שלו? בשלוש לפנות בוקר, לאחר שעות ארוכות של הליכה מייגעת, דרשנו מהאיכר לעצור. עייפים ומוטרדים, ביקשנו תשובה ברורה לשאלה הגדולה: היכן הטלפון? הזמן שהוקצב להליכה כבר הוכפל, וטלפון אין. תחת מענה חד וברור, זיכה אותנו מורה הדרך בבליל תשובות מעורפלות, מגומגמות ולא אמינות: "עוד מעט", "אחרי הגבעה", "בעמק שלפנינו". כל מלמול שכזה הגביר בנו ייאושנו. האיכר שהפך לכבד לשון

משה קניג ד״ר | 152

במשמעות המילולית ביותר, לא טרח כלל להשיב על השאלות הקשורות למהות מכשיר הטלפון הנעלם. לפחות ננצל את ההפוגה לסעודה קלה, חשבנו. מתוחים ככל שהיינו, שעות ההליכה הארוכות עשו את שלהן והיינו רעבים מאד. אחרי שהרגענו קצת את הבטן הרועשת, הגענו למסקנה שאין ברירה, חייבים להמשיך ללכת. אור ראשון החל בוקע ממזרח, אורו של יום חדש. מה הוא צופן בחובו עבורנו? בשבילים מסביב החלו מהלכים איכרים היוצאים לעבוד את שדותיהם עם שחר. עבורנו היה זה האות להתרחק מהשבילים לבל ניתקל באיכר סקרן שיתעניין בנוכחותנו הבולטת בסביבה הכפרית. היום עלה ואנו המשכנו לצעוד בשדות, רגלינו שוקעות באדמה שזה עתה נחרשה לקראת זריעת תבואות החורף. ההליכה באדמה הטובענית קשה במיוחד. רגבי העפר נצמדים לרגלינו, וכמו נוטעים אותן בעומק התלמים של האדמה השחורה הזאת. השעות חולפות. עתה עוטף אותנו אור היום הבהיר מכל עבר, פורש בפנינו את מראה הנוף בו צעדנו כל הלילה. גבעות משופעות וחורשים הקיפו אותנו. השמש מטפסת אל מעבר לאופק וחומה מכה בנו יותר ויותר. גופנו טובל בזיעה. הרגליים כבר מתקשות עד מאד לשאת אותנו. הפרידה מהשבילים והקרירות שפגה, הופכות את הצעדה לבלתי נסבלת. בשעה מתקדמת זו גם בקבוקיו של מדריכנו נותרו ריקים, בניגוד לשכרותו שגאתה עד מאד. עיניו האדומות, דיבורו המבולבל והליכתו המתנדנדת, העידו על הערפול הכבד בו נתון היה ראשו. בשמונה בבוקר מצאנו את עצמנו עומדים לרגלי הר גבוה שפסגתו בשמיים. "אם נעבור את ההר הזה, נמצא לרגליו מהצד השני את הטלפון", גמגם השיכור עליו היינו אמורים לסמוך שיוביל אותנו בדרכנו. אין לדעת מה היה כבד יותר באותו רגע – הייאוש שלנו או רגלינו הקורסות. ולמרות זאת, ועל אף חוסר האמון המוחלט בהבטחה, לא היתה לנו ברירה. החלטנו להמשיך לצעוד בעקבותיו, אבל לא לפני שיישן מעט. קיווינו שתנומה קלה תעזור לו להתפכח. אולי בראש צלול יצליח בכל זאת להוביל אותנו אל מחוז חפצנו. ובמילא, גם אנו היינו זקוקים למנוחה אחר הליכה של שעות ארוכות בתנאים לא תנאים. לתפקיד חדר השינה נבחר חורש קטן ומוצל למרגלות ההר. האיכר המבוסם נשכב על האדמה ונרדם מיד. גם אנחנו צנחנו לקרקע. חלצנו את הנעליים ופשטנו את הגרביים שלא הספיקו להתייבש. סוף- סוף מנוחה. הבעיה היתה שעם ההפוגה התעוררה שוב

153 | חולם, לוחם, מחנך

תחושת הרעב. חלמנו על ארוחת בוקר טובה וטעימה, כראוי למי שעבר לילה כה מאומץ. למרבה הצער והרעב, באמתחתנו נותר כריך אחד בלבד, אותו קיבל, כמובן, ג'וריקה. מזל שהארוחה של יהודית מוכנה וזמינה בכל עת - חלב אם טרי ומשביע היישר מהמקור הטבעי. אנו, המבוגרים, נותרנו עם הרעב שגבר נוכח האוויר הצח, ועם התקווה שמאחורי ההר מחכה לנו מכשיר הטלפון. המדריך מתפכח משכרותו, ואנחנו מאשליית הטלפון בתשע בבוקר החלטנו שהגיעה העת להמשיך בדרך. הערנו את האיכר ושמחנו לראות שהשינה אכן השיגה את המטרה. האיכר שב לצלילותו ואנו שבנו לאחוז בתקווה שהנה, עתה יימצא המסלול האבוד. הטיפוס על ההר החל. העלייה היתה תלולה וקשה. מפעם לפעם נאלצנו לעצור כדי להסדיר את הנשימה, נותנים לעינינו לשזוף את הנוף ההררי הנשקף מכל עבר. בזכות שעת הבוקר המוקדמת ומרצו הבלתי נדלה של ג'וריקה, קיבלתי פטור חלקי וזמני מנשיאת התרמיל. ג'וריקה היה צועד זמן מה, ואז מתעייף ומבקש לחזור אל מושבו בתרמיל. בפרקי הזמן בהם צעד עצמאית, אני הייתי לוקח את יהודית ממרים ומאפשר גם לה הקלה זמנית. אחרי טיפוס שנדמה היה כי לא יסתיים לעולם, הגענו לפסגה שניצבה בעיבורו של אזור הררי. הבטנו סביב, אנה ואנה, אך כל מקום ישוב לא נראה באופק. מה שעוד בלט בהיעדרו היה רמז כלשהו להימצאותה של תשתית חוטי חשמל, ואם אלה אינם, הרי שגם טלפון לא יכול להיות בנמצא. כבר חצות היום. הרעב מציק ומעיק, אך ברגע זה אפשר רק לחלום על ארוחת צהריים. ג'וריקה מתלונן ודורש לאכול, ולנו אין פתרון. כך המשכנו לשרך את דרכנו באחד המורדות, מיואשים ומגדפים בזעם את האיכר שטיפשותו ושכרותו המיטו עלינו סבל כה רב. הוא, בתגובה, שוב מתנצל ושוב מבטיח שהטלפון קרוב מתמיד. המשכנו ללכת בלית ברירה, עייפים ומלאי חששות וספקות האם הטיול הזה יסתיים אי פעם. ואם לא די היה בלאות הרבה, הרי שגם דאגנו מפני הרגע בו השוטרים יגלו אותנו, מטיילים בלתי חוקיים מהלכים בשבילי ההר. כשהרעב ואפיסת הכוחות השתלטו עלינו, חשבנו שאולי זה לא יהיה כה נורא אם כוחות הביטחון יגאלו אותנו מהמסע המייסר והמסויט הזה. בשעה ארבע אחר הצהריים עדיין כבשנו שבילים במרומי ההר. לפתע, אי שם מקצה האופק, נפרש בפנינו מראה מלבב: כפר קטן ובו שורה ארוכה של בתים העומדים משני צידי כביש סלול. כשהתקווה פועמת ברקותיי אני שואל את המבריח

משה קניג ד״ר | 154

האם שם מחכה לנו המכשיר המיוחל. "לא", ענה האיכר, ובמילה בודדת זו כמו דחף אותי מראש הצוק אל תהומות הייאוש. עכשיו כבר נתקפתי זעם רצחני. "לך לעזאזל!", קראתי לעברו, "ולידיעתך, ברגע שנגיע לכפר, ניגש למשטרה לדווח על איכר שיכור וחסר מצפון שבגללו אנחנו כאן. התנהלותך המבישה גורמת לכך שאנחנו מעדיפים לקבל את העונש המגיע לנו עבור חציה בלתי חוקית של הגבול, ורק לא לבלות לילה נוסף תחת כיפת השמיים ללא שינה וללא אוכל עם שני ילדים קטנים". הצהרה זועמת זו לא הותירה את האיכר אדיש. בשצף קצף של דיבור, ניסה להניא אותי מנקיטת צעד פזיז כזה. אם נסגיר את עצמנו למשטרה, הוסיף ופנה ללבי, ימיט הדבר אסון עליו ועל משפחתו. הוא יישלח לכלא לשנים ארוכות וילדיו הרבים ימותו ברעב. על אף שבלבי לא היו כל רחמים על המבריח הכושל, הרגעתי אותו. בטון רגוע יותר הוספתי כי לא איבדנו תקווה להיחלץ מהסבך, אך בשלב זה אנו מוותרים על ההדרכה וממשיכים לבד.

155 | חולם, לוחם, מחנך

2 פרק בעיות תקשורת

בשעה חמש הגענו סמוך לכביש. לא רחוק עמד הבית הראשון של הכפר. עכשיו היתה בראשנו תוכנית חדשה. אני אשים פעמיי לכפר במטרה למצוא טלפון ולהזמין מונית, מרים וטובה תסתתרנה עם הילדים בין השיחים בשולי הכביש, שם יחכו לשובי. בגב קליל נטול מטען, ולב כבד וטעון דאגה, עמדתי לצאת למשימה. חששתי למרים שתישאר עם טובה והילדים. מה יעשו אם לא אצליח לחזור אליהם? מכיוון שברירה אחרת לא היתה, נפרדתי מכולם בעיניים דומעות ויצאתי לדרך. האיכר חסר התועלת החל דולק בעקבותיי, מפציר בי לבל אצא לכביש בו אורבות עבורי סכנות לרוב. מתעלם מדבריו, המשכתי בצעדים נמרצים, והאיכר מדדה אחריי. מה מוזרה היתה התחושה להלך על הכביש עכשיו; דרך סלולה, חלקה, יציבה ללא שעות כמעט, 20 עליות ומורדות. עם עצמות לאות ושרירים דואבים אחרי צעידה של היו אלה מותרות של ממש. בעודי צועד והאיכר לצדי, מסרב להרפות, נשמעות לפתע פרסות סוסים. הסבתי מבטי לאחו וראיתי עגלה רתומה לסוס מתקרבת אלינו. "אשאל אותם איפה אוכל למצוא טלפון", אמרתי, ספק לעצמי ספק לאיכר. תוכנית זו לא מצאה חן בעיניי האיכר כלל ועיקר; פנייה בשפה ההונגרית לזרים תחשיד אותנו מידית ותוביל להסגרתנו למשטרה, ניסה להפחידני. בשלב זה, לא עניין אותי כהוא זה מה יש לו לומר. ידעתי שבלי לקחת סיכון לא נגיע לשום מקום. כשהעגלה השיגה אותנו, הבחנו בשני אנשים היושבים בה. ללא שהות נוספת שאלתי האם יש טלפון בקרבת מקום. שיחק לי מזלי ואחד מהם ענה לי בשפתי כי במרחק קילומטר אחד ישנה חווה חקלאית, שם אוכל למצוא טלפון. דבריו היו כמוזיקה לאוזניי. לעצמי חשבתי שככה בדיוק נשמעת הגאולה. הטלפון, המכשיר אליו ערגנו במהלך כל היממה האחרונה ולמען הגיע אליו צעדנו עשרים שעות – רעבים, צמאים, מותשים - הנה הוא כאן, במרחק קטן ובהישג יד. ואני מצאתיו! מעודד מהצלחתי שאלתי אם נוכל לנסוע איתם עד החווה ונעניתי בחיוב. מיד כשהגענו, ראיתי לפניי את המחזה המרנין מכל: מכשיר הטלפון הגואל, פלא התקשורת שיושיע אותנו מכל צרה, היה מותקן על קיר בניין שנראה כמו מנהלת החווה. אדם לבוש בהידור, כנראה המנהל, דיבר בו ארוכות. את רגעי ההמתנה לשחרור המכשיר, הקדשתי להרהורים בשאלות מכריעות; כיצד אוכל לבקש להשתמש בטלפון?

משה קניג ד״ר | 156

המנהל נראה לי סלובקי למהדרין, והייתי משוכנע שאין הוא מבין הונגרית. ואם כבר אתגבר על המכשול הראשון הזה, איך אזמין את המונית? הרי אצטרך לעבור דרך המרכזייה ושם בוודאי מדברים רק סלובקית. הקושיות המשיכו להציף אותי: איך אשיג מספרי טלפון של בעלי מוניות בעיירה? והיה וכל העניינים הללו ייפתרו והשיחה תתקיים, איך אשלם עבורה? מאחר ששיחת הטלפון התמשכה והתמשכה, עמד לרשותי זמן רב להפוך בעניינים אלה. היה לי ברור כי אין בכוונתי להיכשל דווקא עכשיו, אחרי כל התלאות והמהמורות בדרך. לפתע הבליח במוחי הרעיון הגואל. הרי סלובקיה השתייכה בעברה להונגריה, חשבתי. לא מן הנמנע שיהיו במקום דוברי הונגרית. ניסיתי את מזלי ופניתי אל קבוצת פועלים שעמדו בסמוך. לשאלה האם מי מהם דובר הונגרית השיב אחד בחיוב. כך למדתי שמנהל החווה אכן אינו דובר הונגרית, אבל הוא, הפועל, מתנדב לשמש מתורגמן. הפועל אף ידע שישנה מונית אחת בעיירה הסמוכה, והוא מוכן להזמינה בשבילנו. שמחתי שמזלי הטוב האיר לי פנים. הנסיעה לברטיסלבה עוד היום נראתה עתה אפשרית מתמיד. בתום הדיאלוג הפורה בינינו, עלה לפתע חיוך ערמומי על פניו של בן שיחי. על אף חביבותו ונכונותו לעזור, לא היתה לי כל כוונה להסגיר בידי אדם זר מידע שכזה. בביטחון גמור, הכחשתי את ההאשמה. הפועל לא ויתר. אם אנחנו נעים במדינה באופן חוקי, מדוע אנחנו זקוקים לשירותים יקרים של מונית ולא נוסעים באוטובוס? למזלי, עוד בטרם יצאנו לדרך הכנתי סיפור כיסוי שישמש אותנו אם נישאל שאלות לא רצויות. וכך, מבלי להתבלבל, שטחתי את סיפורי המרגש: "אני מורה ולפני חודש הועברתי לכאן על ידי השלטונות כדי ללמד שפה וספרות באחד מבתי הספר של ילדי המיעוט ההונגרי. סלובקית טרם הספקתי ללמוד. כבר כמה ימים שהתינוקת שלי חולה, והרופא המליץ להעביר אותה בדחיפות לברטיסלבה". סיפורי הנוגע ללב, כך ידעתי, זרוע חורים לרוב. אילו רצה האיש להביך אותי, יכול היה לשאול היכן בית הספר הזה ואיפה אנחנו גרים. לשאלות כאלה לא היו לי תשובות. אבל הוא אפילו לא טרח לעמת אותי עם העובדות. הוא הסתפק בהבטחה שאין לי ממה לחשוש מאחר שהוא אינו מלשין ואין לו כוונות רעות. בינתיים, סיים בשעה טובה המנהל הדברן את שיחתו. הטלפון היה פנוי. בתיווך המתורגמן המתנדב נערכה שיחה עם בעל המונית שהודיע שכרגע הוא עסוק, אבל בעוד שעתיים יגיע אל מקום הימצאי. "האם אתם גונבי גבול מהונגריה?"

157 | חולם, לוחם, מחנך

המתנה של שעתיים עשויה להיות מורטת עצבים, חשבתי, אבל העיקר שדרכנו לברטיסלבה מובטחת. רק דבר אחד טרד את מנוחתי. מה יעשו מרים וטובה בין השיחים, בחושך ובקור, במשך כל הזמן הזה? ומה אם מרים תחשוב שנעצרתי? פיללתי שתאזור די סבלנות כדי להמתין, גם בתנאים כאלה של חוסר וודאות. את השעתיים הנותרות העברתי בציפייה מורטת עצבים. כשהנהג הגיע בדיוק בשעה המובטחת, גיליתי לשמחתי כי הוא דובר הונגרית. אחרי שהסברתי בקצרה מה עומד לקרות הלילה והבטחתי כי כשנגיע לברטיסלבה יקבל תשלום לפי דרישתו, יצאנו לדרך. למרות שלא שאל דבר, הרגשתי צורך לספק לנהג הסבר על הנסיעה הלא שגרתית. בדרכנו לאסוף את משפחתי הממתינה בשולי הדרך, הספקתי לשתף אותו בסיפורי הכושל על התינוקת החולה שחייבת להגיע עוד הלילה לבית החולים. אחרי נסיעה קצרה הגענו למקום המסתור. יצאתי מהמונית, פניי לשיחים וחיוך רחב על פניי. מה רבה תהיה שמחתם של כולם כשייראו אותי מגיע עם ההסעה הגואלת לברטיסלבה. קץ לנדודים המייגעים של הלילה החולף, סוף לתלאות. עברנו את הגבול, גם את הטלפון מצאנו, למרות הכל, ויש מונית. כל מה שהשתבש בשל רפיסותו של האיכר, תוקן. רק נסיעה בת מספר שעות מפרידה בינינו ובין המנוחה, הנחלה והארוחה. פרץ האופטימיות ורוממות הרוח נגדע באחת כשהגעתי לשיחים. במקום בו עזבתי את יקיריי לא היה עתה אף אחד מהם. לבי צנח. הבטתי סביב, בחנתי כל שיח, ניסיתי לשחזר – אולי טעיתי במקום? לא, לא יתכן שטעיתי. זכרתי היטב את המיקום מול הבית הראשון של הכפר. נתקפתי ייאוש. כמה סבל ביממה אחת. מה אעשה עכשיו? איפה אתחיל בכלל לחפש אותם? אולי הם במשטרת הכפר? כך עמדתי שם בין השיחים, מותש, הלום דאגה וחסר עצה. נוסף לכל, היה עליי להחליט מה לעשות עם המונית שמחכה על הכביש; בלי המשפחה לא אסע כמובן, אך גם לבטל את הנסיעה איני מסוגל. אחרי כל דרך הייסורים שעברנו, איך אפשר לוותר על ההזדמנות לצאת מכאן? ובמילא אין לי כסף לשלם על הנסיעה עד כה. בעודי חש שהגעתי לרגע השפל של המסע הארור הזה, הבליחה קרן של תקווה מכיוון לא צפוי. דלתו של הבית מולו עמדתי נפתחה, ובהילת האור שנשפך מבפנים התגלתה מולי דמותה האהובה של מרים. דומה שמעולם לא נראתה כה יפה בעיניי. פניה סמוקות, תסרוקתה עשויה וחיוך גדול מאיר את עיניה. בראותה אותי עומד שם, רצה לקראתי, חיבקה אותי וכיסתה את פניי בנשיקות.

משה קניג ד״ר | 158

כשהרגשנו שמיצינו את החיבוקים והנשיקות, סיפרה מרים על הקורות אותה בשעות האחרונות; אחרי ההמתנה הממושכת, כשהלילה החל יורד ועוטף את האזור בחשכה, החליטה לבקש עזרה ומקלט מדיירי הבית שעמד מולם. ברגע זה, כך סיפרה, העדיפה להסתכן ולא לבלות לילה נוסף בחוץ. הרעב הגדול שאחז בהם לא הותיר מקום להתלבטויות. היא ניגשה אל הבית והקישה על הדלת. האיכרה ובנה שגרו שם קיבלו אותה בחמימות. כשהתברר שבנוסף להיותם חביבים ומכניסי אורחים הם גם הונגרים, התעודדה וסיפרה להם את כל שאירע ביממה האחרונה. המארחים האדיבים הזמינו מיד גם את טובה והילדים להיכנס לביתם, וכולם קיבלו חלב ולחם. לקראת לינת הלילה, הבטיחה בעלת הבית למרים שבבוקר יוכלו לצאת באוטובוס לברטיסלבה, מלווים בבן שיעמיד פנים שהוא אבי המשפחה. התוכנית נראתה לה מעולה, הסבירה מרים, כי חשבה שאם נעצרתי, החברים יוכלו לפעול למען שחרורי. מאז ומעולם ידעתי שאשתי ניחנה ביוזמה ותושייה בזכותן היא מטיבה לפעול במצבים מסוכנים. הודות למעלות אלה, אף הצילה את חיי בימי המלחמה. והנה, שוב זכיתי לראות את גדולתה. התוכנית שרקמה מרים בזמן היעדרי נראתה ברגעים אלה של עייפות ורעב טובה הרבה יותר מזו שלי. ברצון הייתי נשאר בבית האיכרים ללילה. נסיעה בשעות היום באוטובוס נראתה לי בטוחה ונוחה יותר. אבל מה עושים עם בעל המונית, ואיך מפצים אותו על זמנו? הרי אין לנו כסף לשלם לו. מאחר שלא בורכנו ביכולת לראות את הנולד, מרים חזרה אל מארחיה האדיבים, הודיעה להם שאנו נאלצים לנסוע והודתה להם על הכל. דקות ספורות לאחר מכן כבר ישבנו כולנו במונית. את מורה הדרך הכושל השארנו כמובן מאחור, ללא קמצוץ של חמלה. הדרכתו יכולה היתה להסתיים באסון. נסיעת לילה במונית לילה שני מחוץ לבית. לפחות עכשיו יש גג מעל לראשנו ואין אנו נאלצים לכתת רגלינו בדרכים מסולעות. המושבים במונית רכים ונוחים. הגב נשען, הרגליים נחות, השרירים רפויים. קילומטר מפרידים ביננו 250 בכביש המתפתל בחשכה אנו חשים בעליות ובירידות. ובין המפתח אל החופש. באפלה האופפת אותנו אנו מבחינים מדי פעם באורותיהם של פנסי מכוניות נוסעות. בחולפנו ליד ישובים בדרך, רצים לקראתנו פנסי רחוב, אין ברירה, היתה המסקנה, עלינו לדבוק בתוכנית המקורית ולנסוע לברטיסלבה, ויפה שעה אחת קודם. לו רק ידענו באותו רגע כיצד תסתיים הנסיעה הזאת...

159 | חולם, לוחם, מחנך

מזמינים אותנו להציץ לתוך בתים בהם אנשים עוסקים בשגרת הערב שלהם, או יושבים בשלווה ומעיינים בעיתון הערב. מתי נזכה אנחנו לכל אלה? השלווה באוטו משרה שינה על הילדים. גם מרים מתמסרת לעייפות וצוללת לתוך שינה מנחמת. טובה עדיין שומרת על ערנות, אך כעבור זמן-מה נכנעת, מוותרת ונרדמת. אני עדיין ער, לא מצליח להירדם. המתיחות, שהפכה לחלק מחיינו בשבועות האחרונים, ובעצם בשנים האחרונות, לא מרפה. בלבי עדיין מקנן חשש כבד שלא יירגע עד לסיום מסע זה. לפנינו עוד גבול שיש לחצות באופן בלתי חוקי. מה עוד צפוי לנו? בראשי מתחולל עתה מאבק איתנים. מצד אחד עומדות עייפות גדולה ותשוקה עזה לשעות ספורות של שינה; מולן עומד – המתח שלא מתכוון לוותר בקלות, מסרב להפסיד במערכה. זירת הקרב רוחשת פעילות של מראות, מחשבות, זיכרונות וחוויות מן העבר הרחוק והקרוב. תמיד הייתי אדם שלו ושומר חוק, בן נאמן למעמד הבורגנות הזעירה. אהבתי את מסגרת חיי, את משפחתי, את חבריי, נהניתי מעבודתי. עליית הנאצים לשלטון הפכה אותי להרפתקן. קריסתן של מסגרות החיים הישנות הפכה את ההתנגדות למשטר הרשע לתגובה מתבקשת, ופעולות בלתי חוקיות הפכו לתנאי הכרחי - אם כי לא מספיק - להישרדות. לעבור גבולות בלי דרכון, לשקר, להתחזות למישהו אחר – בכל אלה היה טמון זרע רב עוצמה של הכמיהה לחיים. שנות המלחמה והימים שבאו אחריהן לימדוני שבמדינה נאצית, שאינה מכירה בזכות קיומך וחותרת להשמדתך, אינך יכול להיות אזרח שומר חוק. באופן דומה, אינך יכול לגלות נאמנות לשלטון קומוניסטי השולל את שיוך הלאומי לעם בעל תרבות ומסורת של למעלה משלושת אלפים שנה. שש השנים החולפות הפכו אותי להרפתקן חסר גבולות, תרתי משמע. הנסיעה הזו, בלילה חשוך בכביש פתלתל אי-שם במערב סלובקיה, היא אולי ההרפתקה הגדולה שנה היא עוד אבן דרך במסע 30 בחיי. המנוסה מהארץ בה נולדתי וחייתי למעלה מ למולדת החדשה בה אוכל לחיות כאדם בן חורין ולגדל את ילדיי כאזרחים חופשיים.

אך עד אז, עוד ארוכה הדרך, אני מזכיר לעצמי, ואט אט נודדות מחשבותיי אחורה, למאורעות שהביאו אותנו עד הלום.

משה קניג ד״ר | 160

3 פרק הרוסים באים

מלאו כשלושה שבועות לשהותנו במקלט הצפוף והצר 1945 בינואר 18 ב- בבודפשט, כשאנו חולקים את החלל הקטן עם מאות אנשים. ביום בו ירדנו למקלט הפכה בודפשט לזירת מלחמה. מאותו יום, התחוללו קרבות עזים בין חיילי הצבא האדום שחפצו לכבוש את העיר, לבין צבאות גרמניה והונגריה שהגנו עליה בחירוף נפש. אנו ישבנו במקלט, מוגנים מהתופת שבחוץ - הפצצות אוויריות, הפגזות תותחים כבדים וקרבות מגע בין התוקפים לבין המתגוננים. המלחמה העקובה מדם הזו גבתה קורבנות רבים. לא רק חיילי החזית שילמו בחייהם את מחיר הקרבות. אזרחים רבים מצאו את מותם בבתים שהתמוטטו וקברו תחתיהם את דייריהם או בשריפות משתוללות. אנו בילינו ימים ארוכים באפלולית המקלט הטחוב, יושבים אחוזי פחד ומקווים שהבניין יחזיק מעמד ולא ייפול עלינו. ככל שידענו אז, היה זה סופה של המערכה האחרונה אחרי חודשים ארוכים של אימה מתמדת שהחלה ביום בו תפסו הגרמנים ועוזריהם ההונגרים את השלטון במדינה. חששנו מגירושים למחנות השמדה, יראנו מפני השפלות, עינויים ורציחות. מאות אלפים מיהודי בודפשט הושמדו, ואנו חשנו בני מזל של שנותרנו אחרונים להשמדה וראשונים לגאולה. עתה, כשהצבא האדום עמד בשערי העיר, התחנה הסופית במסע ניצחונו, אנו נתונים במצור, מכותרים בבודפשט. ובאותו יום יפה של חודש ינואר, בשעות הבוקר המאוחרות, אנו שומעים לפתע קריאה מבשרת גדולות: "הרוסים הגיעו!!" יושבי המקלט המנומנמים והאדישים משהו, תולדה של ציפייה ממושכת לגאולה, קפצו כולם על רגליהם כנשוכי נחש. כולנו נדחקנו אל עבר היציאה מהמקלט, לחזות בפלא הבריאה: חייל רוסי ראשון! סערת הרגשות שאחזה בכולם מסביב, השתלטה גם עלי. המחשבות התרוצצו במוחי. זה הרגע שייחלנו לו במשך כמעט שנה! מרים ואני ניצלנו, וכנראה גם מרבית בני משפחתי. הוסרה החרב שריחפה תלויה מעל ראשנו חודשים ארוכים. אפשר לנשום אוויר של חופש מלוא ריאות. נ י צ ל נ ו. . . נ י צ ל נ ו . . . נ י צ ל נ ו.

מרים היתה אז בסוף החודש השלישי להריונה. בעת שכולם אצו החוצה מן המקלט, כמהים לחופש ועורגים לנשום אוויר צלול, חשבתי שמוטב כי ההריונית שלי

161 | חולם, לוחם, מחנך

לא תידחק עם כולם. החלטנו שהיא תמתין עוד קצת, ובינתיים אצא אני לבחון את פני הדברים לאור החופש שהעניק לנו הצבא האדום. עוד בטרם הספקתי להגיע אל הדלת הצרה המובילה לחצר, פילחה קריאה נוספת את חלל המקלט; "הסתירו שעונים וכל דבר ערך אחר!" חזרתי למרים והפקדתי בידיה את שעוני בטרם אצא אל החופש. איזו הרגשה נפלאה היתה זו להיות שוב בחוץ. האוויר היה צח וחף מחששות. קולות המלחמה כמעט נדמו, ורק טרטור חלש של מקלעים הגיע מרחוק. החצר הקטנה המתה ורחשה קולות שמחה של דיירי הבית. בפנים קורנות מאושר, חיבקנו ונישקנו זה את זה. היינו אחים לצרה שנאבקו יחדיו למען החיים. לרחוב חששנו לצאת עדיין, כי שם עוד נמשכו הקרבות. החלטתי לעלות לקומה השנייה ומשם לצפות וללמוד על המתרחש בחוצות העיר. בחדר המדרגות קידם את פניי חייל רוסי, לבוש בחגור קרבי וחמוש במכונת ירייה ורימונים. חדור רגשי הוקרה והודיה על תרומתו לשחרור, חשתי בדחף לחבקו ולנשקו. העובדה שהיה שטוף זיעה ואבק לא הפריעה לי כלל. ברגע זה הוא היה נציגם של מבשרי הגאולה. החייל הרוסי היה פחות נרגש ממני. הרבה פחות. כשהוא הודף בקשיחות את המחווה שלי, התחיל לחטט בכיסיי ולמשש את פרק ידי בחיפוש אחר שעון. מאחר שלא נמצא אצלי כל שלל מיוחל, דחף אותי בגסות. איזו אכזבה זו היתה. לא כך תיארתי לעצמי את פגישתי הראשונה עם משחרריי. אז, עוד לא ידעתי כמה מפגשים לא רצויים עם חיילים אלה עוד נכונו לי. לא עבר זמן רב עד שהבנו שחרף העובדה שהקרבות תמו, הסכנה ברחובות ובבתים המשוחררים לא חלפה כלל. עתה היתה העיר מופקרת לשוד ולביזה בידי הכובשים. עבור החייל האדום שלמד במשך שנים לזרוע הרס ומוות, לחיי אדם לא היה כל ערך. רבים מהם היו שטופים שנאה ורגשי נקם על מה שעוללו הפולשים הגרמנים וההונגרים בארצם - טבח של מאות אלפי נשים וטף, הרג ורצח, מעשי שוד וביזה. בבית ברחוב וקרלה קיבלנו יחס מועדף בזכות דוברי הרוסית שבינינו. אלו הסבירו למפקדים שאנו תא מחתרתי שנלחם גם הוא נגד הנאצים. בימי שחרור ראשונים אלה נשארנו, מרים ואני, בין כותלי בית המחתרת, מרגישים מוגנים מפני ההטרדות הקשות והמסוכנות שזרעו פחד ברחובות. לי היו גיחות לפרקים לביצוע משימות שלא סבלו דיחוי, אך מרים נשארה כל העת תחת חסות מעמדנו המיוחד. אט אט למדנו להסתגל לסטטוס החדש שכמותו לא הכרנו. האשליות בדבר יחס מיוחד שיעניקו הכובשים ליהודים התפוגגו, וכל צעד נשקל בכובד ראש.

משה קניג ד״ר | 162

בסחרחרת השחרור

עיר משוחררת מעול הנאצים... חודשים חלמנו עלייך... מה יפית בחלומותינו. עכשיו, משזכינו לך, אנו רואים את דמותך האמיתית; בתים הרוסים, שריפות ענק מסרבות לשכוך, גוויות אדם מכוסות שלג פזורות ברחובות, פגרי סוסים מוטלות באשר נלך. רעב, מחסור, שוד ואלימות. באין שלטונות שיאחזו במושכות, אלה היו פניה האמיתיים של העיר לה נכספנו כל כך. האושר שהסב השחרור מידי הנאצים היה מהול באירועים עצובים ואף טרגיים. חיילי הצבא הכובש התרוצצו חמושים בחוצות העיר, רובם שיכורים וחדורי תאוות ביזה. נשים נאנסו באכזריות, אנשים נרצחו בדם קר. עבור החיילים האדומים, בין אם היה זה הונגרי פשיסטי שלחם נגדם, או בעל ברית יהודי, כולם כאחד היו ראויים לכל השפלה אכזרית. היחידים שזכו ליחס מועדף מידיהם של המשחררים הרוסים היו אלה שדיברו את שפתם. קלמן, בעלה של יולישקה, היה אחד מאלה. ידיעת השפה הרוסית הפכה לפתע לפיצוי מסוים על השנים שבילה בשבי הרוסים במלחמת העולם הראשונה. השפה המשותפת שמצא עם החיילים האדומים הניבה לא פעם הטבות ומנחות מנחמות. פעם עבר ליד מאפיה לידה עמדה משאית עמוסה בכיכרות רבות של לחם עבור חיילי הצבא האדום. בעיר מוכת הרעב, לא היה אוצר גדול מזה. משתוקק לפת טרייה, פנה קלמן ברוסית אל אחד החיילים וביקש לחם. "קח זקן", ענה החייל והושיט לו ככר טרייה. איזה יום חג היה זה עבור המשפחה... מספר שבועות מאוחר יותר פרץ רוסי ענק לדירתנו. הוא היה שיכור וחמוש ומדבריו הבין קלמן שהוא זקוק נואשות למגע של אישה. מרים ויולישקה המבוהלות הסתתרו בחדר השינה. ושוב הצליח גיסי להציל את המצב בזכות שליטתו בשפה. הגבר אחוז התאווה שמע שאין נשים בדירה, ונאלץ להסתפק בחיבוקים גבריים שהצענו לו אנחנו. החייל זכה אמנם לנחמה מסוימת, אך אנו, לעומת זאת, כמעט ואיבדנו את ההכרה בעודנו נושמים את אדי האלכוהול שנדפו מפיו. ימים מעטים אחר שוך הקרבות התחיל הצבא האדום בפעולה שאת טיבה לא הבנו - מצוד על גברים. חוצות העיר השוקקות אנשים נמלאו לפתע במשמרות של הצבא האדום שפשטו על הצמתים והחלו לעצור גברים שנקרו בדרכם. החיילים לא שאלו שאלות, לא ביקשו תעודות, לא רשמו שמות; העצורים הועמדו בטורים ארוכים ומשם נשלחו בצעדה אל מתחמים בפרברי העיר, מהם נשלחו כעבור ימים ספורים למחנות שבויים בברית המועצות. משפחות העצורים לא ידעו דבר על נסיבות

163 | חולם, לוחם, מחנך

היעלמות יקיריהן. הנעדרים ששרדו את מחנות העבודה שבו לביתם רק כעבור שנתיים או שלוש במצב בריאותי רעוע, אחרי שעבדו בפרך ולא זכו לתנאי מחייה ראויים.

על רקע מעצרים אלה הודפסו בבית המחתרת, שהפך בינתיים למרכז רשמי של הארגון הציוני, תעודות בגרמנית וברוסית שהעידו כי נושא התעודה פועל בשליחותו של הצלב האדום הבינלאומי, והשלטונות מתבקשים לאפשר לו למלא את תפקידו. מסמך יקר ערך זה יכול היה להציל אותנו מגורל אכזר, אך החיילים האדומים לא תמיד כיבדו אותו. לי שיחק המזל כשנעצרתי באחד הימים והגשתי למפקד המשמר את התעודה. הלה קרא אותה ושיחרר אותי מיד. במשך שבועות מספר המשיכה אווירת הפקרות זו לשרור בעיר. בכירי השלטון הנאצי המובס ברחו למערב או הסתתרו. מוסדות המשטרה התפרקו עקב מנוסתם של השוטרים נאמני הנאצים שחששו מהרוסים ומזעמם של היהודים. בהיעדר משילות, לא היה מי שידאג לשלום הציבור ולאכוף חוק וסדר. נורמות המוסר כמו קרסו. באווירה שכזו, בלתי נמנע היה שהכאוס ישתלט על הכל. המסחר היה עדיין משותק. הרעב היה בלתי נסבל. אלפים שוטטו ברחובות תרים אחר שאריות מזון. בעלי היוזמה פרצו לחנויות סגורות או למחסני מזון שלא נהרסו בזמן המצור ונטלו מצרכים להאכיל את משפחתם הרעבה. פעולות אלה נראו סבירות לחלוטין, בהתחשב במצב. אבל כאשר בולמוס הגניבות והשוד שאחז באדם הפשוט הגיע לידי פריצה לחנויות ספרים ודברי ערך אחרים, הבנו לאיזה שפל מוסרי יכולה מלחמה להביא את האדם.

משה קניג ד״ר | 164

4 פרק הביתה

אחרי השחרור החלטנו להישאר ברחוב וקרלה עוד זמן מה, מטעמי זהירות. תחושת המוגנות והפטור מהתמודדות עם בעיות קיומיות נעמו לנו, אך בסופו של דבר, הגעגועים למרחב פרטי משלנו גברו על כל דבר אחר. לכך נוספה תהייה לגבי מצבה של דירתנו הקטנה, והאם נוכל לחיות בה לזמן קצר, עד לעלייה. כך נפלה ההחלטה לחזור הביתה. ביום חורפי אחד הגענו לרחוב בו גרנו וממנו נמלטנו כשהסכנה איימה על חיינו. בלב הולם בחוזקה עברנו את שער הבניין, ושאלות רבות מספור מנקרות במוחנו. מי מבין שכננו נותר בחיים? מי הספיק לחזור לביתו? מבחוץ נראה היה שהבניין לא ספג פגיעה קשה, אך מה המצב בפנים? האם הדירה שלנו ראויה למגורים? התמונה היתה קודרת למדי, אם כי לא מייאשת. בקירות הבניין נפערו פה ושם פתחים, אך נראה היה שמרבית הדירות נותרו כשירות למגורים. הדירה שלנו עמדה שם בשלמותה, מלבד שמשותיה שהתנפצו. שמחנו שכל שנצטרך לעשות כדי לגור בדירה הוא לתקן את החלונות. הבעיה בה נתקלנו במהלך הסיור בדירה כלל לא היתה קשורה למבנה. החדרים היו במצב סביר, אך הסתבר שעתה מתגוררת בהם משפחה נוצרית קטנה. דיירנו הבלתי צפויים סיפרו שביתם נהרס בהפצצות ולכן הועברו על ידי השלטונות הנאציים להתגורר בדירתנו הריקה שעזבנו מאחור. לא היה זה מקרה יוצא דופן. אלפי דירות של יהודים התפנו בתקופת שלטון הנאצים אחרי שדייריהם נמלטו, גורשו למחנות השמדה או הועברו לגטו. הדירות הריקות הועברו באופן רשמי, על ריהוטן וציודן, למשפחות נוצריות שנותרו ללא קורת גג. מקבלי הדירות נהנו מאוד מהירושה בה זכו במפתיע, והאמינו שהבעלים, שטופלו על ידי הנאצים, לא יבואו לתבוע את רכושם בחזרה. מה רבה היתה אכזבתם כשחלק מהיהודים החצופים שנותרו בחיים הגיעו למעונם ודרשו את שלהם.

למרבה המזל, המשפחה שזכתה לרשת את דירתנו הקטנה דווקא לא היתה תובענית. נראה היה שהם דווקא חוששים מאיתנו. נתנו להם שהות של יום למצוא

165 | חולם, לוחם, מחנך

לעצמם מגורים חדשים והודענו שנחזור למוחרת היום. מתוך טוב לבנו, התרנו להם להישאר בחדר הקטן עד שימצאו פתרון מגורים חדש.

עם החזרה לדירה היה עלינו למצוא תחליף זמני לשמשות המנופצות. הרי אי אפשר מעלות מתחת לאפס. לבסוף נמצא פתרון חלקי. 15 לשהות בבית פרוץ לרוח כשבחוץ סגרנו את התריס הכבד שאטם את החלון מבחוץ, ומבפנים תלינו שמיכות. זו לא היתה אטימה מושלמת, ועדיין היה קר מאד בשל המחסור בחומרי הסקה, אך בהתחשב במצב, זה היה הכי טוב שיכולנו לאלתר. החדר מנופץ החלונות שימש אותנו רק לשינה, ולמזלנו היו לנו שמיכות נוצה חמות. את שעות האור בילינו במטבח שם החלונות נותרו בשלמותם, ואפשר היה לחממו, אם רק היה במה. כדי לפתור את בעיית החימום שעמדה אז בראש דאגתנו, נדרשנו ליוזמה ויצירתיות. אלה מבין תושבי העיר שהרחיקו לכת עם גילויי היוזמה, פלשו למבני ציבור נטושים ופרקו אותם מכל מה שהיה דליק. כך נפלו קורבן בידי ההמונים אולמות תערוכה ומוזיאונים מפוארים. באחד הימים, כשיצאתי מהבית בדרכי למסע חיפושים נוסף אחר חומרי הסקה, נשמעה לפתע קריאה בחצר : "מפרקים את אולם התערוכות!". עד שהגעתי למקום נותרו שם קירות חשופים בלבד. במוזיאון סמוך הצלחתי ללקט קרשים בודדים, שריד של מה שהיה פעם ארון. במקום אחר הזדמן לי גוש עץ גדול, אותו נשאתי הביתה במאמצים גדולים, תוהה איך נותר שם אוצר שכזה. הסיבה התבררה עד מהרה. חרף כל המאמצים לנסר את בול העץ ולהפיק ממנו עצים להסקה, הוא לא נכנע. האוצר שמצאתי לא סיפק לבית חום רב, אך אני דווקא התחממתי מאוד בזמן הניסור. בצוק הזמנים, גם חשמל לא היה כמובן. בערבים ישבנו לאור נרות ומטעמי חיסכון הקדמנו לעלות על יצוענו. גם אספקת המים נפגעה. מים לשתייה, בישול ולשימוש שוטף בשירותים היינו מביאים מברז פלא שמצאנו במרתף סמוך וגילינו, למרבה השמחה, שנביעתו לא פסקה גם בימי מחסור. את הצרכים הגסטרונומיים שלנו הצלחנו למלא כך או אחרת. בשובנו מבית הצירות היינו עדיין מצוידים במצרכים שקיבלנו ממחסן המזון הענק. במטבחנו הישן הרגשנו עשירים מופלגים לנוכח הסחורה הדלה שהבאנו - שומן, קמח ושימורים. כך זכינו בימים הראשונים בבית לארוחות מיוחדות במינן. כשהמזווה התרוקן, נאלצנו לבסס את תזונתנו על פתרונות מזדמנים. המנה המפנקת מכולן הותקנה הודות לשכננו שהיה קצב במקצועו. באחד הימים, כשהרעב השתלט עליו, הוא לקח את כלי עבודתו וירד לרחוב מכוסה השלג. חיפש ומצא פגר של סוס, שבשרו היה נתון בקירור עמוק.

משה קניג ד״ר | 166

הקצב עתיר הניסיון ביתר ממנו במומחיות את הנתח הטוב ביותר והביא אלינו שנבשל עבורו ועבורנו. ליומיים או שלושה נהנינו ממרק חם וטעים, ובשר רך למנות אחרות. שניהם היו מתוקים מעט. בשגרת היומיום התבסס ההיצע הקולינרי שלנו על תפריט מגוון של שעועית ואפונה, שאכלנו לסירוגין. מאגר הקטניות שלנו נלקח ממחסן פרוץ בו מצא קלמן תועפות של קטניות יבשות. את התשוקה ללחם השבענו הודות לקמח סויה שהיה לנו וממנו אפינו פיתה. הטעם היה איום, אך אנו אכלנו את התוצר בגבורה.

הנה כי כן, השיבה הביתה הפכה לפרק מאתגר במסע ההישרדות של ימי אחרי המלחמה.

הורים צעירים - עם דוד ויהודית

167 | חולם, לוחם, מחנך

בכורנו דוד

אוויקה

דוד ויהודית

משה קניג ד״ר | 168

5 פרק מבצע הצלת ילדים משוחררים

השחרור מאימת שלטון הטרור הנאצי סימן במידה רבה את הגאולה, אך עדיין לא היה בו די עבור היהודים ששרדו את השואה. אלפים רבים שלא הצליחו להשיג מזון הגיעו לחרפת רעב. רובם היו תושבי הגטו המשוחרר, שם גבו המחסור והרעב קורבנות רבים גם לאחר השחרור. עם היוודע הדבר בבית המחתרת, הוכנו חבילות מצרכים עבור מאות ניצולים רעבים שצבאו על חצר בית המחתרת והמתינו לקבלת חבילות הצלה. באותם ימים התמסרתי לתפקיד שהטיל עלי חברי, מנהיג המחתרת בבתי הצירות, גרוסמן שנ'י. בעיר היו מעונות ילדים רבים שהוקמו בימי המלחמה ביוזמתו של יושב ראש ההסתדרות הציונית אוטו קומוי. בתים אלה נהנו מחסות הצלב האדום הבינלאומי ודייריהם היו ילדים שנותרו ללא משפחה עקב רדיפות הנאצים. הילדים, שנותרו בודדים וללא איש שידאג לרווחתם, קיבלו במעונות מענה לכל צרכיהם, עד כמה שניתן היה לספק אותם באותם ימים טרופים. עם הירצחו של אוטו קומוי ותחת המצור שהוטל על העיר, נותק הקשר עם המעונות. לאחר השחרור הוחלט בבית המחתרת להעניק עדיפות עליונה לטיפול בנושא. תוכנית הפעולה שהותוותה יצאה לדרך ללא דיחוי. בזכות ניסיוני הפדגוגי העשיר, מוניתי כאחראי על ביצועה והתחלתי לערוך ביקורים במעונות. בכל מעון אליו הגעתי, הייתי מתרשם מהנעשה ומדווח לראש מפעל ההצלה על הצרכים הדחופים של המקום. עד היום, בחלוף כחמישים שנה מאז ביקורי הראשון במעון ילדים שנזנח, עודי זוכר כל פרט: הדרך לשם, הטלטלה מהמראות הקשים ופעולות ההצלה שננקטו; כשהגעתי למבנה היה עליי לפלס דרכי בין לבנים שבורות, חלקי קיר שהתמוטטו ורסיסי שמשות שהתנפצו. הטמפרטורה ששררה בדירה לא היתה מאד שונה מזו שבחוץ - הרבה מתחת לאפס. במיטות שבחדרים שכבו, זה לצד זה, ילדים קטנים שחלקם כבר לא היו בין החיים, ואחרים שהיו כחולים מקור וזעקו להוריהם שיבואו להושיע אותם מהסבל הנוראי. מיד פצחתי בחיפושים אחר מנהל המעון. למרבה הפלצות, האיש אותר במקלט, יושב עם בני משפחתו וכולם סועדים את לבם ממלאי המזון של המעון. טענתי לפניו, שכל האחריות על מצבם של הילדים מוטלת עליו. מבעד מסך השקרים שלו היה ברור רק דבר אחד, שכבר כמה ימים לא טרח לבדוק מה מצבם של בני חסותו. העזרה שהזעקתי למקום הגיעה תוך פרק זמן קצר. הצעירים הנמרצים פעלו

169 | חולם, לוחם, מחנך

ללא שהות. המתים נקברו, והילדים שנותרו בחיים הועברו למקום חם שם זכו לרחצה, טיפול מסור וארוחות חמות.

את שמותיהם של המתים לא ידענו. גם הילדים שהצליחו לשרוד היו בחלקם הלומי טראומה וחלקם לא זכרו את זהותם. הבעיה הכאובה של הזיהוי קיבלה משנה תוקף כאשר כעבור שבועות מספר שבו הורים ממחנות ריכוז או מחזית המלחמה וחיפשו את ילדיהם. ביקוריי בבתי הילדים נערכו על בסיס יומיומי. חלקם היו במצב איום, באחרים מצאתי מנהלים מסורים ששמרו על הילדים ככל יכולתם. מה שבטוח, בכל ביקוריי אלה, לא נראו כמראות הזוועה שנגלו לעיניי ביום הראשון. אם גורלם של הילדים במעונות הכה בנו זעזוע, מה נורא היה לגלות שמסיבות כאלה ואחרות, היו ילדים ובני נוער רבים שכלל לא הצליחו למצוא לעצמם כל מפלט. אלה התגוררו בבתים הרוסים למחצה, בין איי מפולת או בחדרים שנותרו שלמים בתוך בית הרוס והתקיימו על גניבות או שרידי מזון שמצאו במחסנים שלא נחרבו. חודש פברואר עמד בסימן טיפול בבני הנוער האבודים הללו. התוכנית היתה דו- שלבית. בהתחלה נאתר אותם, נחלצם מהעיר בה הרעב עדיין שלט ונשכנם במעונות חדשים מחוץ לבירה, שם יזכו לטיפול וחינוך הולמים. בשלב הבא, תכננו, במידה שאיש מקרובי משפחתם לא ישוב לקחתם, נעלה את בני הנוער ארצה. כשחיפשנו מעונות לשכן בהם את הניצולים שלנו, הגענו לעיירה ביקישצ'בה בה, כך התברר, נהנים התושבים ממזון בשפע, מאחר שהקרבות לא הגיעו אליה. במקום נותרו בתי יהודים רבים שבעליהם לא ישובו עוד. בנוסף לשפע היחסי שמצאנו בה, היתה העיירה גם קרובה לגבול עם רומניה, השכנה ממנה יצאו באותה תקופה משלחות העלייה. עתה היינו מוכנים להחלת שלב האיתור. חברי התנועה הצעירים היו משוטטים ברובעי הבירה, חודרים לבתים הרוסים, תרים בחוצות אחר ילדים ובני נוער עזובים. חברי התנועה פרשו בפני הילדים את תוכנית החילוץ והצליחו לשכנע רבים מהם להצטרף אליהם. כשאותרו כמה עשרות ילדים ובני נוער, פנו חברי ההנהגה אל השלטונות החדשים שהחלו לקום וביקשו לקבל לרשותם רכבת שתסיע את הקבוצה אל יעדה. מאחר שהמלחמה טרם הסתיימה ותשתית הרכבות האזרחיות עוד לא שוקמה, רק רכבות צבאיות נראו באותם ימים על המסילות. באווירה שכזו, היתה זו בקשה נועזת למדי, ולמרות הכל, היא נענתה בחיוב. הצלת יתומים נרדפי הנאצים נחשבה כסיבה מספקת

משה קניג ד״ר | 170

להעניק למארגנים שני קרונות נוסעים וקטר לנסיעה ארוכה מבודפשט לביקישצ'בה. לקראת יציאת המשלחת לכפר הנוער, החלטנו מרים ואני להצטרף לצוות החינוכי. כפדגוג, קסמה לי מאד משימת שיקום נוער עזוב, פגוע ורדוף. מלבד זאת, התוכנית הסתדרה להפליא עם מטרתנו הפרטית: לעלות ארצה לפני הלידה. חלמנו על ילד ראשון צבר. , הוזמנו בני-נוער, מורים 1945 וכך, ביום ראשון אחד של סוף חודש פברואר בשנת ומדריכים לתחנת הרכבת המערבית לשעה ארבע. מרים ואני ארזנו מזוודה קטנה. את דירתנו סגרנו, כי יולישקה ובעלה שהו אז מחוץ לעיר. את המפתח השארנו אצל שכנה בצירוף הודעה פשוטה: עלינו ארצה. הרכבת שלנו כבר עמדה בתחנה. הציוד - מזון משומר, מתקני בישול, כלי אוכל, בגדי נוער ושמיכות – הועמס. גם החניכים ישבו כבר במקומותיהם כשהגענו. רק חסר היה דבר אחד – הקטר. לא נתנו להיעדר זה להפיל את רוחנו ותפסנו מקום באחד הקרונות. אנחנו היינו שלושה: מרים, אני ואוויקה הקטנה. סיפורה של אוויקה הקטנה מיום שנישאנו חלמנו מרים ואני על המשפחה שנקים ועל הילדים הקטנים שימלאו את ביתנו בקולות שמחה. כזכור, הגורל תעתע בנו כך שנס ההיריון התחולל דווקא בבית הזכוכית, בתנאים המאתגרים ביותר. עד שזה קרה, בעיצומה של תקופת הרדיפות, נדרנו נדר שאם נצלח זמנים קשים אלה כשאנו בריאים ושלמים, נאמץ ילד יתום שהוריו נספו במלחמה. עם שובנו הביתה לאחר השחרור, גילינו כי השכנים בדירה שלידנו מצאו את מותם והותירו אחריהם את אווה, בתם הקטנה. בן המשפחה היחיד שנותר לטפל בה היה סבה הקשיש ודל הכוחות. בטרם פרצה המלחמה, היתה מרים מיודדת עם אמה של אוויקה אותה הכירה ואהבה כמעט מיום היולדה. הסב התשוש סיפר לנו כיצד נספה אביה של הילדה בשדות הקטל של אוקראינה במסגרת שירות העבודה הצבאי. אוויקה הקטנה סיפרה לנו בעצמה כיצד מצאה האם את מותה בגטו. סיפורה של אוויקה הקטנה נגע ללבנו עד מאד, והחלטנו שזה הזמן לקיים את הנדר שלנו. מרים היתה אז בהיריון מתקדם ואנו ציפינו לילדנו הראשון בכיליון עיניים, אך לא היה לנו כל ספק כי עלינו לעמוד בהתחייבות שלנו. ביקשנו מהסב רשות לקחת את הילדה אלינו, והוא, שידע שאצלנו תזכה נכדתו לאהבה בשפע ולחינוך טוב, נענה בשמחה.

171 | חולם, לוחם, מחנך

וכך הצטרפה אוויקה אל משפחתנו. בתקופת המחסור של אחרי המלחמה, בעיר השרופה והשדופה, כל פה רעב שיש להאכיל היה בעל משקל כבד, אך אנו חלקנו את פתנו עם הילדה, גם כשעל שולחננו עלתה הקטנה שבמנות. כשעברה לגור איתנו, היתה אוויקה חולה ולמודת סבל. מרים לקחה על עצמה לשקם את הפעוטה, גופנית ונפשית. הטיפול האימהי והחם עשה את שלו ופצעיה של אווה החלו מגלידים אט אט. החיבור המיידי עם מרים התבטא גם במעמד לו זכתה; כבר בימים הראשונים החלה אוויקה לקרוא לה 'אמא'. איתי, לעומת זאת, היה התהליך ממושך יותר וזמן רב אחרי שהגיעה אלינו עדיין קראה לי בכינוי החיבה שלי – פליקה.

כשהחלה נרקמת תוכנית ביקישצ'בה, שמח הסב שניקח את אווה איתנו, ואף

הסכים לכך שתצטרף אלינו במסע לישראל כבתנו הבכורה.

אוויקה אמנם היתה חלק ממשפחתנו בשהותנו בביקישצ'בה, אך תוכנית העלייה שלה לישראל מעולם לא יצאה לפועל. ימים רבים בטרם זכינו לממש את החלום ולברוח מהונגריה, הגיעו קרובי משפחה ותבעו לקבל את הילדה לחזקתם. בעצב רב נפרדנו ממי שהפכה לאחות גדולה לבכורנו דוד, וידענו כי תמיד יישאר בלבנו מקום לאוויקה האהובה.

משה קניג ד״ר | 172

6 פרק ימי ביקישצ'בה

המסע המפרך לביקישצ'בה התחיל בישיבה בלתי נוחה בעליל על ספסלי עץ, המשיך אל תוך לילות כפור איומים ואינסופיים, ושעות ארוכות ורבות של חוסר מעש קילומטר היינו אמורים לעבור בחמש או שש שעות, אך 250 בתווך. את המרחק של כ בפועל ארכה הנסיעה חמישה ימים תמימים. פעמים מספר הוחרם הקטר שלנו בידי מפקדים רוסים לטובת הובלות צבאיות. הפסקות אלה בנסיעה היו קשות ומייגעות, ולעתים נמשכו כיממה שלמה. בכל הזמן הזה ישבו הילדים עטופים בשמיכות כציפורים קפואות על ענפי עץ. אנחנו, המבוגרים, היינו זקוקים לתנועה ולחילוץ עצמות והיינו הולכים לפה ולשם, מסתובבים אנה ואנה. ביום השלישי למסענו זכינו למזג אוויר ידידותי ונעים. השמים התבהרו והשמש זרחה מעל. החלטנו לנצל את נדיבותו הפתאומית של הטבע ולהוציא את הילדים לשדות שהשתרעו מסביב כדי להניע אותם ולהזרים את הדם בעורקיהם. בקריאות נמרצות הקמנו אותם ממושביהם והאצנו בהם לרדת מהקרונות ולעשות כמונו: לרוץ, להתעמל, לרקוד ולחולל. את ההורה הסוערת בה פצחנו ליוונו בשירה אדירה. אנחנו, המבוגרים, נמלאנו בשמחה וכבר היה לנו חם בגוף ובלב. הילדים יצאו מהקרון, אבל גילו הרבה פחות התלהבות מאיתנו. הם לא הצטרפו לריצה ולא לריקודים ולשירה. הם פשוט עמדו שם ותהו לעצמם מה עושים המבוגרים המשוגעים האלה. כשסיימו לתהות, הסתננו אחד-אחד אל הקרונות, חזרו אל מקומם והמשיכו לשבת ברגליים מכונסות אל תוך השמיכות החמימות. בתחילה, לא הצליחה התגובה הצוננת של הילדים לקלקל את התחושה הנפלאה. פרץ כזה של שמחה משוחררת לא ידענו מאז תחילת הכיבוש. אך כשנוכחנו לדעת שהאופוריה הזו לא דבקה בדור הצעיר, חששנו שמא פעולתנו החינוכית הראשונה נכשלה כישלון חרוץ. בבוקר היום החמישי הגענו לעיר סולנוק, מרחק נסיעה של שעתיים מהיעד שלנו. כשהתקרבנו לתחנה, נגלה לעינינו מחזה מרהיב, וגם מרעיב. לאורך הרציף עמדו נשים ובני נוער עמוסי צלחות ומגשים מלאים כל טוב: ביצים, בשר עוף צלוי, לחם לבן טרי ומיני דברי מאפה מעוררי תאבון. מטעמים יקרי ערך אלה, כמותם לא ראינו ולא אכלנו מזה חודשים רבים, נמכרו תמורת מעות אחדות. כסף היה לנו, רק שעד עתה לא היתה לנו הזדמנות לעשות בו שימוש. לנוכח כל השפע הזה, לא פשוט היה לשמור על מתינות ולא להפריז באכילה.

173 | חולם, לוחם, מחנך

בקוראכם את התיאור הזה אתם עשויים לחשוב שרעבנו במשך המסע, אך אין זה נכון כלל ועיקר. משנתארכה הנסיעה, נפתחו המחסנים הניידים ואוצרות המזון השמורים שימשו לאספקה יומיומית של ארוחות לכולם. וכך, ביום חמישי, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, הגענו לביקישצ'בה. הבתים היפים שיועדנו לנו כבר היו מוכנים לקראתנו וערוכים לשהות קצרה של שבועות ספורים, כמו שסברנו אז. מתחנת הרכבת התחלנו צועדים ברגל. היתה זו הליכה של שני קילומטרים בלבד, אך כל כך מאתגרת וקשה. עם הירידה מהרכבת, התברר לנו שחששותינו התאמתו. מרבית הילדים נפגעו מהקור ומחוסר תנועה במשך חמשת הימים החולפים. הגפיים היו קפואות וכל תזוזה גבתה מחיר של כאב חד, כמעט עד כדי חוסר יכולת ללכת. רבים צלעו ודידו, פניהם מתעוותות תחת המאמצים הדואבים. מצעד הכניסה הזה אל פאתי העיר היה מראה בלתי נשכח; חבורה של ילדים בבגדים מלוכלכים, קמוטים וקרועים, מקרטעים ובוכים, מתקשים להתקדם. צבא אומללים כזה טרם נראה, אולי רק בסרטי דיקנס. בלבי תהיתי האם אי פעם יעלה בידנו להפוך עלובי חיים אלה לילדים מאושרים. מעוננו החדש שכן בבית טיפוסי לעיירות קטנות: קומה אחת, חדרים רבים וחצר גדולה. פרט לשולחנות וכיסאות בודדים, לא היו בו רהיטים. כן היתה שם מיטה אחת, שמרים ואני לקחנו לעצמנו. בכל זאת, לנשים הריוניות מגיעה העדפה מתקנת שכזו. אין לי כל ספק שבטרם גורשו מהבית היהודים שגרו בו, היה בבית ריהוט רב. מה נחמד היה מצד השכנים לקחת את כל התכולה תחת חסותם ולאמצה כאילו היתה שלהם... מרגע הגיענו למעוננו החדש לא בזבזנו זמן והתחלנו מיד להתארגן. על פי התוכנית, עד להשגת מיטות אמורים היו החניכים לישון על קש שהוכן בבית מבעוד מועד. ריצפה מרופדת בקש נחשבה כמיטה מתקבלת על הדעת באותם ימי מצוקה של אחרי מלחמה, אך לא עבור מרים. אשתי הרחומה עמדה על דעתה שלפחות נכסה את המצע המאולתר בסדין. מצעים לא היו, אך היה בד שיכול לשמש למטרה זו, ולמרבה המזל היתה גם מכונת תפירה. מרים, עייפה ומותשת מחמישה ימי מסע התענוגות, התיישבה ליד מכונת התפירה, ואחרי שעות מספר של קולות טרטור, הושלמה המלאכה. החניכים שלנו חנכו את יצועם בלילה הראשון על סדינים לבנים.

משה קניג ד״ר | 174

למוחרת התחלנו לעמול במלוא המרץ על השבת הילדים לתלם והכשרת הבית למגורים. לא עבר זמן רב עד, והנה כולם נראו הרבה יותר טוב: הלכלוך נעלם, הכינים נשרפו והפצעים התחילו להירפא, גם הנפשיים. כך הושלמה תוכנית חיונית ופעולה חינוכית. הילדים זכו לשפע ליטופים, חיוכים ומילים יפות שנאמרו בנחת. היה חשוב לנו לטעת בהם את התקווה שמעתה ישתנו החיים לטובה. בבוקר המחרת, עם היכנסנו לחדרי הילדים, מצאנו את כולם ערים ועליזים, עסוקים בספירת כינים. הרבה כינים! מאין צצו אלה? איך נמלטו מהסבון ומהלהבות? לא היה ספק בלבנו כי המלחמה נגדן תימשך ללא לאות, אבל איך? איכשהו גילינו שבשכנות לנו נמצא מכון חיטוי של המפקדה הרוסית. ללא שהות פנו דוברי הרוסית שבינינו אל הממונה על המכון וביקשו רשות להשתמש בשירותיהם. היו שם מקלחות עם מים חמים וכבשן חיטוי המאפשר להשמיד את הכינים, מבלי לפגוע בבגדים. הגענו לשם בהמונינו, נכונים לקרב המאסף נגד הכינים הסוררות. גוף נקי, לבוש יפה, אוכל טוב – היו לנו שפע סיבות נפלאות לשיפור במצב הרוח. גם הקור הסתלק והאביב הפציע. הכל היה מוכן לקראת פעילות חינוכית סדירה והקניית השכלה שיטתית. כשהבשילו התנאים, התחלנו ביישום המפעל החינוכי. כיתות נפתחו בהתאם לגיל ולרמה. מקצועות הלימוד נבחרו מתחום ההשכלה הכללית והיהודית. חילקנו בינינו את הוראת המקצועות וקבענו מערכת שעות לשעורים שיתקיימו בשעות לפני הצהריים. החלק השני של היום הוקדש להכנת שעורים ופעילויות חברה וספורט. בראש סולם העדיפויות הלימודיות עמדו לימודי השפה והשירה העברית. מחוץ לשעות הלימודים בילינו שעות ארוכות בשיחות אישיות עם החניכים כדי להכיר אותם לעומק ולסייע להם בהתמודדות עם בעיותיהם ועם הפצעים שפערה המלחמה בנפשם. התוצאות לא איחרו להגיע. הפצעים נרפאו, קמטי הרעב החליקו והגוף התעגל. אל הפנים חזר סומק רענן של נעורים. הילדים יפו מאוד. הבית נמלא בשירה עליזה והחצר בריקודים. כשהעלה מישהו את הרעיון: "כדאי לארגן הצגה", אחזה ההתלהבות בכולנו וחיש קל נרתמנו לפעולה. תוך זמן קצר הושלמו ההכנות. במהלך החזרות גילינו את מאגר הכישרונות שהיה בבית: זמרים, שחקנים ורקדנים תרמו בכך נרשם הניצחון הסופי על הכינים. המפעל החינוכי קורם עור וגידים

175 | חולם, לוחם, מחנך

מיכולותיהם להצגה. מתוך הקפדה שאיש לא יחוש עצמו מקופח, קיבלו כולם תפקיד בהתאם לכישוריהם. ביום ההצגה יצאנו בתהלוכה מפוארת; ילדים ובני נוער עליזים, בריאים ושמחים, צועדים בגאון בבגדי חג נקיים ושירתם הרועמת מילאה את חוצות העיירה. היה זה, ללא ספק, מחזה מרנין לאין שיעור מההופעה הראשונה בפני אנשי הכפר ביום הגיענו מהמסע המפרך. כשהגענו לאולם נאסף כבר קהל המוזמנים שלנו, כלומר כל אנשי הכפר. שוב עלו דמעות בעיניים, אבל הפעם היו אלה דמעות של גיל; התקווה חזרה לחיינו.

משה קניג ד״ר | 176

7 פרק שוד לאור נרות

ימי ביקישצ'בה היפים מילאו את כולנו בשמחה ותקווה. הזמן חלף מהר

וכשהאביב הפציע חשנו שהחניכים שלנו בשלים להמשך הדרך: העלייה.

המציאות, לעומת זאת, היתה פחות מוכנה. קשיים ארגוניים בלתי צפויים התעוררו ועלייתנו לארץ התעכבה. לעמוד שווי נפש נוכח המכשולים, היה דבר שלא יכולנו להרשות לעצמנו. מרים היתה בשלהי הריונה. בכפר הקטן שלנו לא היה רופא נשים, ולא בית חולים או בית יולדות. ידענו כי בעבר מקובל היה ללדת בבית, ובכפרים מרוחקים מנהג זה עדיין רווח, אבל אני לא רציתי להפקיר את אישתי לידיה של מיילדת לא מקצועית. החלטנו לחזור לבודפשט ולהבטיח את התנאים הטובים ביותר ללידה ולטיפול בתינוק רך. כשיתחזקו שניהם, כך תכננו, תהיה השעה כשרה לעלייה. בימים ההם של התאוששות האומה מהמלחמה, התחבורה הציבורית טרם חזרה לפעול. מסילות הרכבת עדיין עמדו בלעדית לרשות הצבא. אני חשבתי כי מוטב שקודם אסע לבודפשט לבד, ושם אברר מספר עניינים חשובים; מה קורה בדירה שלנו אותה נטשנו, מה מצב אספקת המזון בעיר, האם אוכל לחזור לעבודתי. הדרך היחידה לקבל מענה לכל השאלות הללו היתה להגיע לעיר. אבל איך? בירור קצר העלה שהדרך לנוע בדרכים היא כטרמפיסט לא רשמי על רכבות צבאיות. על פי רוב, כשהרכבת לא היתה במשימה חשאית או נושאת ציוד סודי, הנוסעים הלא קרואים יכולים היו להשלים את הנסיעה מבלי שיגורשו מהרכבת הנוסעת. מיודעי דבר בביקישצ'בה קיבלתי הדרכה לנוסע הסמוי; מחכים בתחנה ומקווים שההמתנה לא תהייה ממושכת מדי. כשמגיעה רכבת, ומתברר שהיא מגיעה ליעד הרצוי, עולים עליה, אחרי שבודקים שיש מקום פנוי באחד הקרונות. בטרם אצא לעיר הגדולה הצטיידתי במצרכי מזון במטרה למלא את המזווה בדירתנו. מילאתי תרמיל גב גדול ומזוודה בסוגי מזון שונים. במאמץ גדול התנהלתי עם המשא הכבד לתחנת הרכבת. למסעי הצטרפו חברים מהבית והחלטנו להישאר יחדיו עד סוף הנסיעה ולעזור זה לזה. בשעת בוקר מוקדמת יצאנו לתחנת הרכבת המקומית, בטוחים שלאור חריצותנו המרשימה נהייה הראשונים שיזכו לקפוץ על ההזדמנות ועל הרכבת הנוסעת. מה רבה היתה ההפתעה לגלות בתחנה המון אדם שהקדים אותנו.