ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק ראשון

9 | חולם, לוחם, מחנך

1992 היום: חורף

אני יושב אל מול מסך המחשב. הערב ירד זה מכבר. מנורת ניאון מפיצה אור נעים ומרגיע על המקלדת. נקישות אצבעותיי מעלות על המסך אותיות ירוקות. את חלל החדר ממלאים צלילים של מוזיקה חרישית הבוקעת מהרמקולים של מערכת הסטריאו החדישה. מרחוק נשמעת המיית מנועו של מטוס סילון העומד לנחות בשדה התעופה הקרוב. בקרבו מאות נוסעים שהגיעו מרחוק, אולי מעבר לאוקיינוס. לידי מזמזם מפזר החום הקטן ומזרים חמימות בחדר. אני מעיף מבט אל מחוגי שעון היד שלי. בקרוב אדליק את הטלוויזיה ואצפה בדיווחי החדשות על אירועים שהתרחשו אך לפני שעות, אולי דקות, ואולי אפילו כאלה שקורים ממש עכשיו. כשיסתיים משדר החדשות אדליק את מערכת הקולנוע הפרטית שבביתי ואצפה בסרט שהוקלט מהכבלים. את דממת הערב השלווה מפרות לפרקים מכוניות חולפות. הפרות קטנות אלה אינן דומות במאום להמולה המוכרת משעות היום הסואנות. במהלך היום שוטף את הרחוב זרם תנועה בלתי פוסק. משאיות מחלקות אספקה לחנויות, נהגי מכוניות ממהרים להגיע ליעדם ואוטובוסים גדושי נוסעים חולפים חיש קל ומותירים מאחור שובלי עשן. מחשבותיי נודדות הרחק, מקרינות אל מול עיני רוחי תמונות מילדותי. בסרט הפרטי שלי אני רואה את משה הילד מבלה בחיק המשפחה. דמויותיהם האהובות של אימי, אבי, אחותי ואחי עולות על המסך שבראשי, ואני נמלא שוב בתחושת האושר המשכרת שהיתה מנת חלקי כילד, אי אז, לפני שבעים שנה. איך השתנה העולם במשך שבעה עשורים, איך השתניתי אני? נולדתי שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בתום המלחמה מלאו לי שש. זיכרונותיי מימי המלחמה מעטים ומעורפלים. מוראות הקרבות כמעט ולא הורגשו בעורף באותם ימים רחוקים, בטרם הומצאו כלי טיס משוכללים שזורעים הרג בקרב אזרחים חפים מפשע הרחק מהחזית. אבי, שסבל מקוצר ראייה, שוחרר משירות צבאי, ואצלנו בבית החיים התנהלו כמעט כסדרם. אם אתאמץ למצוא עדות לכך שברקע ילדותי רעמו התותחים, הרי היא נמצאת באלבום התמונות המצהיבות. בהיותו בן ארבע, הוריי החליטו שיש להנציח את ילדם היפה. אחר כבוד נלקחתי לסטודיו של צלם מקצועי. באותם ימים נהוג היה להפיק צילומים מבוימים עם רקעים משתנים ואביזרים כיד הדמיון. שתי תמונות נשארו באלבום המשפחתי מאירוע זה. באחת, אני מעשן סיגריה ובשנייה אני עומד מול המצלמה עם כומתה צבאית לראשי ובידי רובה. ללא ספק, תפאורה הגיונית לצילום עולל שזה עתה מלאו לו ארבע שנים. התמונות הללו מציפות בי זיכרונות. הנסיעה