אל על | אטמוספירה

ריאיון I מגזין

שמעתי את הסיפורים שלהם כל חיי ולא הבנתי איך זה באמת יכול היה לקרות ואיך בני אדם באמת יכולים להתנהג כך. אבל היום כולנו רואים איך זה קרה - ועדיין קורה - כל כך הרבה שנים אחרי השואה. "במדיה החברתית זוהי מלחמה אחרת לגמרי. אפשר לראות עד כמה השנאה נטועה באנשים, אבל זה לא דבר חדש. תמיד הייתה שם אנטי־ציונות ותפיסה שגויה לגבי משמעותה האמיתית של הציונות. כל זה רק מזין אותי ומניע אותי להמשיך לפרסם ולעשות כל מה שאני יכולה כדי להילחם בתופעה הזו. אולי לא תהיה לזה השפעה מהירה כמו שהיינו רוצים, אבל כשפרסמתי ושיתפתי את הסרטונים שלי, אנשים כתבו לי שהם אף פעם לא ראו את הדברים באופן הזה והודו לי על השיתוף. גם כשאני עושה את הסרטונים שבהם אני הולכת ברחוב, מחזיקה שלטים ומנהלת שיחות עם אנשים אמיתיים, בסופו של דבר אלה שיחות משמעותיות שמצליחות לשנות את נקודת המבט שלהם. אז נכון, הפעילות שלי מלווה בהרבה ביקורת אבל אני לא מגיבה להערות שליליות, רק ממשיכה לספר את האמת. אני מקבלת גם הרבה אהבה, וזו הסיבה שמרגיז אותי לראות משפיענים אחרים או סלבריטאים שמתעלמים מהנושא מהחשש לתגובות שליליות שישפיעו על העסק שלהם. אני איבדתי מאות אלפי עוקבים והרבה עסקאות בגלל הפוסטים שלי על המאבק באנטישמיות והעמידה לצד ישראל - אבל לא אכפת לי. זו המטרה שלי בחיים, וזה מה שכל יהודי ברחבי העולם צריך לעשות - ולא רק יהודי. כל אדם צריך להילחם נגד כל צורה של שנאה. זה הדבר הנכון לעשות”. רק האמת תנצח אל מול כל המכחישים והמתעלמים, טאקר מקפידה כל הזמן לשתף תכנים הסברתיים למען ישראל. היא יוצאת לרחובות ומדברת עם אנשים, נואמת בכנסים, מצלמת סרטונים ומשתפת אותם עם מיליוני עוקביה. “יש אנשים שאומרים שמה שקרה בשבעה באוקטובר היה מוצדק, יש מי שטוען שמקרי האונס לא באמת קרו או שהחטיפות לא התרחשו - בדיוק בגלל

"אני אוהבת את ישראל. אמשיך להגיע לישראל כמה שאוכל ולעשות כל שביכולתי למענה ואמשיך לקרוא לשחרור החטופים. לא אפסיק עד שכולם יהיו בבית” מונטנה טאקר עם השחקן והקומיקאי מייקל רפפורט באירוע למען שחרור החטופים בניו ג'רזי, ארצות הברית

הכי קורע לב אבל גם הכי הירואי. ראיינתי אותם קצת פחות משנה אחרי האירועים. הם עברו טיפול אבל היה ברור שהם עדיין בטראומה קיצונית. יחד עם זאת, זה היה מחמם את הלב לראות את החוסן שיש בהם על אף הסיפורים הנוראיים. חלקם איבדו הורים, אחים ובני משפחה אחרים, שנרצחו ועונו לנגד עיניהם, והיו ילדים שאבא שלהם עדיין בשבי. לעולם לא אשכח את פניהם. לעולם לא אשכח את הסיפורים שלהם. אני מקווה שכל העולם ייחשף אליהם וישתף אותם גם. אני מקווה שאנשים שיצפו בסרטונים שלי ובסרט התיעודי, יושפעו בדיוק כמוני”. מה את מאחלת לעם ישראל ולעולם בתחילת השנה העברית החדשה? “תקוותי ומשאלתי היא שישראל תמשיך להיות המדינה החזקה שהיא ועם ישראל ימשיך להיות העם עם האנשים הכי יפים, אמיצים וערכיים. כולנו צריכים לעמוד חזקים, מאוחדים ולהיות גאים להיות יהודים ולעמוד למען ישראל. אני אוהבת את ישראל. אמשיך להגיע לישראל כמה שאוכל ולעשות כל שביכולתי למענה ואמשיך לקרוא לשחרור החטופים. לא אפסיק עד שכולם יהיו בבית”, אומרת טאקר ומסיימת את דבריה בקריאת ˆ “עם ישראל חי”.

זה חשוב כל כך לשתף את הסיפורים של בני הערובה, של הנשים, של הילדים - ובכלל לשתף את המציאות של ישראל כדי שאנשים יוכלו לראות ולשמוע אותה באופן ישיר. אני הייתי שם. ראיתי ושמעתי הכול”. טאקר מספרת שבביקור האחרון בישראל, במהלך צילומי הסרט, היו אזעקות והיא נכנסה למקלט שבמלון שבו שהתה, שלוש פעמים שונות, ופרסמה משם תמונות. “מישהו פרסם את התמונה מחדש באינסטגרם ואמר שאני משקרת, שאני עושה תעמולה ושאני בכלל בחנות נוחות ומעמידה פנים שאני במקלט”, היא מספרת. “חזרתי למקלט והראיתי אותו שוב. אני אסירת תודה על הפלטפורמות שבניתי ועל מיליוני העוקבים שלי, ולכן אני צריכה להיות בטוחה שאני עושה כל מה שאפשר. תמיד פעלתי למען אחדות - של כל הדתות, כל הגזעים, כל הנטיות המיניות ובכל תחומי החיים – גם דרך מוזיקה וריקוד. הלוואי ​ כשזה היה רק שאחרים יפעלו לפי המודל הזה – אחרת מה הטעם בפלטפורמות האלה”. מה הייתה החוויה המשמעותית ביותר עבורך מהמפגש עם הילדים שניצלו מהטבח בצילומי הסרט? “במהלך הצילומים נפגשתי עם ילדים בני , ולכל אחד מהם היה הסיפור 17 עד 11

2024 נובמבר אטמוספירה

42