קו של אור | כרמית גלעדי

התחלתי לעסוק בחינוך מגיל צעיר. כנערים ונערות בקבוץ נדרשנו לעבוד בחלק מימי החופשים ובמרביתם עבדתי בבתי-הילדים השונים. כך גם לפני ואחרי הצבא ובמהלך הלימודים האקדמיים. למעשה, החינוך הקיבוצי הוא הבסיס לכל מי שאני כאשת חינוך וכאדם. לאחר כעשור בהוראה וחינוך כתות, שני עשורים בניהול בית-ספר, בין לבין תפקידים שונים בקבוץ והנחיית מנהלי בתי-ספר במסגרת עבודתי ב"אבני-ראשה", החלטתי שדי לי. עם פרישתי קיבלתי עשרות מכתבי תודה וברכה, מתלמידים, הורים, מורים ומנהלים עמיתים. קראתי שוב ושוב בהם בהתרגשות גדולה והכרת תודה. גיליתי שהכותבות והכותבים, מלבד ברכות ואיחולים, הדגישו במכתבים כיצד נראיתי מנקודת מבטם. מה היה חשוב להם בעשייה החינוכית שלי ושל הצוותים שעבדו איתי ותחת ניהולי. הברכות שקיבלתי מציירות אם כך את דמותה של המחנכת (או המחנך) בראי הסובבות והסובבים אותו. ברור שבמכתבי פרידה אנשים כתבו לי מחמאות, אבל באותה מידה, ברור כי היו לא מעט קשיים, מחלוקות ואף כשלונות. לצידם, יש בי את הרצון הבלתי נגמר, שהדרך תמשך, התפיסה וההבנה כי כל איש ואשת חינוך יכולים לקחת מילה או משפט ולפעול לאורם, תוך אמונה פנימית חזקה כי זוהי הדרך שנוגעת בכל אדם.

אני מזמינה כל אחד ואחת מן הקוראים, להכנס איתי למשמעות החינוך כפי שהיא מצטיירת מתוך המילים והמשפטים, בוחרת לראות את העשייה החינוכית דרך העיניים הללו, המתגברות על כל המכשולים, האתגרים, המחלוקות והרגעים הקשים שהיו בדרך.