עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

דבר המערכת

מקצועית אלא של תקווה, עתיד ומאמץ אישי אדיר. נושא זה מסוקר בהמשך הגיליון, בדגש על סיפורו של פרופ' אהוד אוחנה. ובכל זאת מתוך ההריסות – נובטים ניצנים של התחדשות. בצל הקשיים והתסכול, החלה האוניברסיטה בהנהגתו של הנשיא פרופ' דניאל חיימוביץ במהלך מאורגן וממוקד לתיקון ושיקום הנזקים. צוותים מקצועיים עבדו מסביב לשעון על מנת להחזיר את המבנים לכשירות, וקהילת האוניברסיטה כולה – חברות וחברי סגל, סטודנטים וסטודנטיות, עובדות ועובדים מנהליים – התגייסה כדי להבטיח ששנת הלימודים תשפ"ו, הבאה עלינו לטובה, תיפתח ברגל ימין. התשוקה להמשיך וללמוד, לחקור וליצור לא דעכה. אולי להפך – היא נעשתה עמוקה יותר. מתוך ההריסות קמה תחושת שליחות מחודשת, משולבת ברצון להוכיח שלמרות הכול - הלהבה

הימים" לא פסחה 12 "מלחמת על מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל, ואוניברסיטת בן גוריון בנגב הייתה בין הנפגעות הקשות. הפגיעה לא הייתה רק סמלית — הטילים וההדף גרמו נזק ממשי למבנים מרכזיים בקמפוס, כולל כיתות לימוד, מעבדות מחקר, כמו גם הספרייה המרכזית על שם ארן ומרכז הספורט. מה שהיה הלב הפועם של קהילת חוקרים וסטודנטים, הפך בבת אחת לאתר בנייה המצריך עבודות שיקום ותיקון יסודיות. ההרס איננו רק חומרי. מחקרים רבים שנמשכו במשך חודשים ואף שנים – נאספו, נותחו ונכתבו בקפדנות – ירדו לטמיון. מחקרים מסוימים ניזוקו ללא תקנה עם המעבדות שנפגעו, בעיקר בתחומי המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה; אחרים נקטעו באיבם בשל תנאי השטח והיעדר הגישה לחומרים ולציוד. עבור חוקרים רבים, מדובר באובדן לא רק של עבודה

אוניברסיטת בן-גוריון תמיד הייתה סמל לעמידה איתנה בנגב, מגדלור של ידע בלב המדבר. היום, היא גם סמל לעמידה של רוח האדם מול המציאות הקשה ביותר. אחרי עבודה רבה, הקמפוס שוב רוחש פעילות; קולות מהדהדים בין כתליו וחלומות חדשים נרקמים לאיטם

דף הבית | 2