עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

לטיפולה חייל צה"ל שנורה בראשו. מצבו היה קשה מאוד, ונדרשה התערבות דחופה להצלת חייו. "יחד עם מתנדב שלנו, ד"ר אריאל ליפשיץ, שהוא רופא מרדים בהתמחותו, ביצענו בו צנרור קנה (אינטובציה) כדי להבטיח מעבר אוויר חופשי אל הריאות ומהן. לאחר שמצבו התייצב פינינו אותו במסוק לבית החולים".

שעבודה רבה עוד לפניו, אבל הוא חזק ונחוש ואני יודעת שהוא יתגבר על המכשולים. באשר אליי – אם לעת הזאת עברתי את מסלולי הלימודים וההכשרה – דיינו". בהתייחס לסיבות שהניעו אותה להתנדב לכוחות ההצלה, גיטל מספקת הסבר מפתיע: "הסיבה הפשוטה היא שאני 'אנוכית'. אני אוהבת את ההרגשה המדהימה שחווים כאשר מושיטים עזרה למישהו. בתחום של הצלת חיים המטפל לעיתים קרובות מקבל הרבה יותר מהמטופל". זיק ניצת בעיניה כשהיא מספרת על העזרה שהושיטה ליולדת בשעת לידה או כשחיברה מישהו שהתקשה בנשימה לחמצן: "להיות נוכחת בשלבי ההתאוששות של המטופלים והמטופלות זו תחושה עילאית. אין דבר בעולם שיותר מתגמל מזה". היא מתגוררת בירושלים, נשואה פלוס חמישה ילדים וחמישה נכדים. נולדה בארצות הברית, לישראל הגיעה בגיל שישה שבועות כשהוריה עשו

גיטל ביר חיה ונושמת כבר הרבה שנים את תחום רפואת החירום. אימה הייתה אחות, וכאשר הכירה את בעלה המיועד הוא היה חובש ונהג אמבולנס. בן זוגה, אלי ביר, הקים במרוצת השנים את ארגון המתנדבים הלאומי "איחוד הצלה" ובעיניה אך טבעי היה להתנדב לארגון הזה. טבילת האש הראשונה הסתיימה במפח נפש, כעולה מדבריה: "באחד ממקרי החירום שהגעתי אליהם, עוד בהיותי חובשת בתחילת דרכי, ביצעתי החייאה על תינוקת קטנטונת. באותה הזדמנות החלטתי שאני רוצה להתמקצע עד כמה שניתן, כך שבפעם הבאה אצליח לעשות מה שכשלתי בו באותה החייאה - להציל חיים". 7- התיקון הגיע בהמשך הדרך. ב בבוקר, 9:00 באוקטובר, בשעה ירדו עשרות מתנדבים של "איחוד הצלה" דרומה, ליישובי עוטף עזה. גיטל הייתה ביניהם. במשך שעות ארוכות היא ועמיתיה המתנדבים טיפלו בפצועים ופינו אותם לבתי חולים. בעיצומה של התופת הועבר

באוניברסיטת בן-גוריון בנגב יש את המרצים המקצועיים ביותר, את

החייל התאושש ולאחרונה התקיים מפגש בינו ובין הצוות שטיפל בו בשטח. "הוא עומד על הרגליים. נכון צוותי המתרגלים המעולים ביותר, ואת חדרי התרגול המאובזרים במכשור הכי חדיש. ותודה לד"ר אורן וכט על ההשקעה בתחום הזה

>>> המשך בעמוד הבא

9 | אבג