עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

מחדר המבצעים בגבול הצפון לאולם ההרצאות בבן-גוריון

הגר בונה, סטודנטית שנה ג' במחלקה למדעי הסביבה, גאו אינפורמטיקה ותכנון עירוני, ומילואימניקית חדורת התלהבות, התחילה את שנת הלימודים באיחור. קרוב לשלושה חודשים , ומילאה 8 היא הייתה מגויסת בצו תפקיד רגיש בגבול הצפון. ארבעה ימים לאחר השבת השחורה, היא כבר הייתה בדרכה צפונה. "מהרגע שהתחילה ההתחממות בצפון, כבר הייתי מוכנה להתייצב ביחידה", היא מספרת. "התקשרו אליי מהבסיס וכעבור כמה שעות התחלתי לבצע את המשימות". הגר "מורעלת" על הצבא. מאז שהשתחררה משירות סדיר, ידעה שזה רק עניין של זמן עד שיקפיצו אותה לגזרה הצפונית, שם העבירה חודשים בתפקיד משמעותי. 18 כשהטלפון מהיחידה הגיע, היא לא התלבטה. "האהבה שלי לתפקיד, הרצון להשתתף במבצעים, כמו גם הגעגועים לתחושת הביחד עם אחיותיי לנשק – כל אלה גברו על כל השיקולים האחרים". היא מספרת על אינטימיות מוזרה, "קצת מצחיקה", כהגדרתה, שנוצרה עם האויב צמא הדם המחופר מצדו השני של הגבול, כשהוא משחר לטרף. "ההיכרות איתו היא כל כך עמוקה שזה רק מחזק את האמירה

שתצפיתניות הן העיניים של המדינה". הגר לוקחת נשימה ארוכה ומוסיפה: "כשרמת התצפיתניות היא גבוהה, ואני גאה להגיד שביחידה שבה אני משרתת זה בהחלט המצב; יש לי יותר רגעים לעצור ולהגיד לעצמי כמה אני גאה. גאה לצפות בעבודה המדהימה והחשובה שהן עושות ביום ובלילה, בשגרה ובחירום. גאווה זו מובילה אותי לסיבה השנייה שבעקבותיה בער בי לנסוע צפונה, והיא כנראה העצובה מכל. מה שהתצפיתניות בעזה חוו לא רק הדגיש את החשיבות שלהן אלא גם העצים את חוסר ההערכה כלפיהן. הכותרות הראשונות שהעלו את השאלה 'איפה היו התצפיתניות' לא רק העציבו אותי; הן גם הכעיסו מאוד. אותו כעס הניע אותי עוד יותר והחדיר בי יותר מוטיבציה. אותה היכרות אינטימית עם האויב היא זו שיכולה להעלות דגלים אדומים כשהם צצים וזאת משום שלא כולם יראו את הדגלים האלו. לא בשביל כולם הם אדומים כלל... ואני מתכוונת לאלו שלא יבינו לעולם את הקושי להכיל ולשאת בנטל הרגשי שבא עם ההבנה שאנחנו מתצפתות לטובת התושבים שגרים סמוך לגבול. ומנגד, יש את אלו שלא יבינו את האחווה, החיבור, הז'רגון הייחודי. אלו שלא יבינו

את החברויות שנוצרות בין בנות שהן הכי שונות אחת מהשנייה. אלו שלא יבינו את הקונטרסט בין האינטנסיביות ברגע אחד לאתנחתא ברגע אחר - לא יבינו אותי לעולם". אותה ניגודיות פגשה אותה עם סיום תקופת המילואים שלה. "הייתי חיילת לתקופה קצרה, וברגע אחד חזרתי לחיים האזרחיים שלי, לשגרה, לחברות, לאוניברסיטה בבאר שבע. הגעגוע היה עז אבל היו גם חששות. שאלתי את עצמי איך אחרי תקופה כל כך עצימה אוכל להתרכז בלימודים? למען האמת זו שאלה שעדיין מלווה אותי גם כמה שבועות אחרי שהשתחררתי ממילואים. מצד אחד, לשבת בכיתה הרגיש כל כך רגיל ושגרתי ומנגד אי אפשר להתעלם מהדיווחים על הנעשה בגבול הצפון, שברגע אחד מעוררים את הזיכרונות ואת החוויות מהמילואים, ובעיקר את המחשבות על הבנות שזכיתי לשרת לצידן. ובאותם רגעים המוח שלי לא בלימודים, לפחות לא במאה אחוז". לדברי הגר, היא מרגישה חצויה: מצד אחד היא שואלת את עצמה 'האם נתתי מספיק', ומצד שני מגיע השכנוע העצמי שאומר 'כן, וזה בסדר גם לחזור ללימודים ולחיים הרגילים'".

10 נשים את זה במרכז |