עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

ספר, סופרת, סיפור

גבר משונה נעמד באמצע האולם ומביט. רקדנית נעצרת לרגע ואז ממשיכה. הקולגות שלו מסמנים לו לשבת. אין זה מכובד, אבל הוא, גופו נסער ונרגש, לא יכול להירגע. הלב פועם במהירות, הידיים מזיעות. הוא מביט בכל תנועה, מכיר את הגוף הזה, את הנערה הזאת. ממתין חסר סבלנות לסוף המחול הארוך מנשוא ורץ אל הקלעים. הרקדנים נמתחים, משחררים איברים, והיא אינה בנמצא. הוא אינו מופתע, הרי היה בטוח שתיעלם. הוא שואל עליה, אך אין מענה. עובר רקדנית אחר רקדנית ושואל עליה, אבל לשווא. היא איננה. הולך אחרי הלהקה למלון, ברגל, מחפש בעיניו, מביט בכל אחת, מוטרף. נעלמה אז ונעלמת כעת. היא אינה רוצה להימצא, הוא מבין. הוא מתחיל לשחזר דברים שאולי אמר, מעשה שאולי עשה ופגע בה ולא מוצא שריד. אהב אותה, זה כל חטאו. אולי אהב מדי.

פה אהבו

ענת קפלן פה אהבו

ענת קפלן

הגורל לוקח את מיכל הרחק ומשאיר את יואל עם לב מרוסק ועם המון הוא סיפור אהבה חשוף, המתחיל בנעורים פה אהבו סימני שאלה. ונמשך לנצח.

, מוסמכת מטעם אוניברסיטת בר-אילן ללימודי ספרות ענת קפלן משווה, מתגוררת בדרום, קוראת סדרתית וגונבת רגעים כדי לכתוב.

ש"ח 74 : מחיר

www.nivbook.co.il

קטע מתוך הספר הכול נראה לה אותו הדבר רק חום יותר. היא מביטה בסמטאות העיר שלה, הקולות מציפים את ראשה, קולות של אושר וצחוק והיא מתעקשת לעמוד יציבה מולם. מתחת למשקפי שמש גדולים מדי ומטפחת שחורה היא מסתתרת, מסיירת בשבילי זיכרונה כתיירת מארץ אחרת, כפי שרגילה, כמי שחייבת להיטמע אחרת תאבד את שליטתה. גופה מוביל אותה מעצמו לבית הוריה, והיא סבה בכיכר מחפשת שאריות של זהות מחיים קודמים. בפינה של טוביה היללן היא מבחינה בגל-עד מעוטר פקקים של בקבוקים התוחמים את מקום מושבו של האיש שאיבד את הכול. היא נעצרת ומסירה לרגע את המשקפיים, היא מבחינה בכתם בהיר על המדרכה, כתם דמעותיו הרבות שחשבה בילדותה שלא ייפסקו לעולם, כתם שאיתני הטבע לא יכולים לו, לא שטפוהו הגשמים ולא המיס השמש. ואז מבליחות יללותיו לראשה ומאיימות לפלח את ליבה לשניים. היא מלטפת את פינת המדרכה נפרדת מהאיש שחבר למשפחתו ועלה השמיימה, כפי שרצה וקיווה ופילל בכל רגע ער בחייו.

"אהבתי הגדולה ביותר היא ספרות". ענת קפלן (צילום פרטי)

הסיפור שלנו - מהדורה מיוחדת | 20