עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

מפני שהייתי רק בורג קטן במכונה סובייטית ענקית. מה שבטוח הוא שחוץ מוואלרי לגסוב (התסריט מבוסס בעיקר על יומניו אחרי התאבדותו) היו עוד מדענים ופוליטיקאים שהיו מעורבים בניהול וליווי עבודות הניטרול. מה שאני כן זוכר הוא הרבה אי-ודאות וחוסר-ידע בקרב הציבור". תוכל לפרט? אני והרבה 1986 למאי 1- "למשל, ב אנשים אחרים (כולל הורים עם ילדים קטנים) יצאנו לתהלוכות כדי לחגוג את חג הפועלים מבלי לדעת שאזור מגורינו מזוהם ביוד רדיואקטיבי. חלק מאנשים אלה סבלו בהמשך חייהם מבעיות בתפקוד בלוטת-התריס, אחרים חלו במחלות אחרות". מהי לדעתך תרומתה של הסדרה 'צ'רנוביל' לדורות הבאים? "הסדרה מעוררת עניין ציבורי רב. קודם לכן הרבה צעירים בארץ ובעולם לא ידעו על קיומה של 'תחנה אטומית צ'רנוביל' ואיזה אסון קרה בכור הגרעיני שבה. הסדרה תורמת להנצחת הנספים ולהעלאת המודעות לנושא הבטיחות מפני קרינה בעולם. מצד שני, אני מכיר לא מעט ליקווידטורים שלא מסוגלים לראות את הסדרה מפני שהם סובלים עד היום מטראומה". האם הופקו הלקחים הנדרשים כדי שאסון דומה לא יתרחש בעתיד? "אני מקווה שכן, למרות שלאחר הסדרה התרחשו ויכוחים חריפים במיוחד ברוסיה. הבנתי שהם מפיקים עכשיו סדרה אלטרנטיבית. החשש שלי נובע מכך שהאנושות מפתחת כל הזמן טכנולוגיות חדשות ועקב כך גדל הסיכוי לאסונות בעתיד. עדויות לכך הן האסון הגרעיני שהתרחש בפוקושימה שביפן, והשריפה 2011 בשנת שהתלקחה בצוללת גרעינית רוסית במהלך פעילות בים הצפוני. אמנם צריך להסתכל קדימה, אבל אסור לשכוח את לקחי העבר". איך אתה וחבריך הליקווידטורים החיים בישראל מתמודדים עם השלכות החשיפה לקרינה הרדיואקטיבית בצ'רנוביל? "יש השלכות הן במישור הפיזי והן במישור הנפשי. המדינה והרשויות המקומיות (משרד הקליטה וחברת 'כיוונים' של עיריית באר שבע) עוזרות קצת, אבל זה בהחלט לא מספיק. אני מקווה שלאחר שידור הסדרה הציבור והרשויות ימשיכו לגלות בנו עניין, ושההתייחסות לבקשות הליקווידטורים תהייה יותר רצינית, בכל המובנים".

"הוטל עלינו לנטרל שטחים מזוהמים בכפרים נטושים ולאורך הדרכים. קיבלנו מסיכות-התגוננות חד-פעמיות שהיו מיועדות להגן עלינו מפני אבק וחלקיקים שהיו נגועים בקרינה, אבל למעשה השתמשנו בהן פעמים רבות. קיבלנו בגדי-עבודה, אבל בגלל החום הרב לא כולם הקפידו ללבוש אותם כל הזמן. אני זוכר שהייתה לי הרגשה נוראה כשראיתי את הבתים העזובים. זה הזכיר לי את הסיפורים של הסבתות שלי על מלחמת- העולם השנייה, כשהן נמלטו עם הילדים מאימת הנאצים וחצו את הגבול מבלארוס לקזחסטן. אני זוכר את גגות הבתים שהיו כתובים עליהם בגיר מספרים שציינו את רמות הקרינה לפני ואחרי שטיפה בתמיסה שנעשתה בהתזה ממסוקים... אנחנו ישנו על המזרנים באולם-הספורט של בית-הספר, שהיה נטוש. היה עצוב מאוד לראות את הכיתות, שכנראה לעולם לא יתמלאו עוד בתלמידים". אילו הבחירה הייתה בידך, היית מוותר על ה"תענוג"? "אני לא מתחרט שהשתתפתי במבצע הזה. אני וחבריי לקבוצה לא עשינו משהו מיוחד, על מאות אלפי אנשים בברית המועצות לשעבר הוטלו משימות הרבה יותר מסוכנות ומסובכות. לצערי, אף אחד לא יודע במדויק כמה אנשים השתתפו בפעולות נגד האויב הבלתי-נראה הזה. וכל שנה נשארים בחיים פחות ופחות ליקווידטורים". 37 בבאר שבע חיים היום ליקווידטורים, והם חלק מאגודת "ברית הליקווידטורים של אסון צ'רנוביל בישראל". כולם מבוגרים,

רובם חולים. לכל אחד יש סיפור נוגע ללב. לרוב הליקווידטורים יש צל"שים ותגים רבים. "אני אישית לא קיבלתי משלטונות ברית המועצות לשעבר שום תגמול או פיצוי מפני שעליתי ארצה ולא דאגתי לזה. לעומת זאת, 1991- ב האוניברסיטה הממלכתית בעיר גומל

קיבלנו מסכות-התגוננות חד-פעמיות שהיו מיועדות להגן עלינו מפני אבק וחלקיקים שהיו נגועים בקרינה, אבל למעשה השתמשנו בהן פעמים רבות

העניקה לי תגמולים", אומר ד"ר חסדן. "בישראל הוכרתי כ'מנטרל' לעניין 'חוק המסייעים לנטרול תוצאות אסון צ'רנוביל' ), ואני משמש כיו"ר 'ברית 2001 (התשס"א 2016 הליקווידטורים' בבאר שבע. בשנת העניקה לי שגרירות אוקראינה בישראל שנה 30 צל"ש על הצלת העולם לציון לאסון". האם הסדרה "צ'רנוביל" משקפת בצורה טובה ומקיפה את הקטסטרופה הזאת? "רוב האפיזודות בסדרה 'צ'רנוביל' של מתארות בצורה אמינה את SKY ו- HBO ההתרחשויות בעקבות האסון, וזה נגע לליבי. רוב הליקווידטורים חושבים כך. מובן שאי אפשר לתאר בסדרה קצרה כל-כך את הכול. אני לא יכול לדעת מה באמת קרה בישיבות הממשלה ובשטחים האחרים שבהם התנהלו פעולות לנטרול הזיהום הרדיואקטיבי,

11 | אבג