עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

מדע על הבר ד"ר טל פלג-שגיא לא רק מדברת אלא גם עושה. בשנים האחרונות היא מלמדת במחלקה לפסיכולוגיה קורס-בחירה בנושא מיניות, המושך סטודנטים רבים. במקביל היא מרצה על נושא המיניות בפורומים שונים, באקדמיה ומחוצה לה. "להרצאות שלי מגיעים בדרך כלל אנשים שרוצים להיות שם. שיח פתוח מפתיע אנשים, ולפעמים כשאני מתחילה לדבר אני נתקלת בתגובות של מבוכה. אני מודעת לכך ולכן אני משתדלת להיות עדינה ולהתחשב ברגשות מאזיניי. בסיום כל הרצאה פונים אלי גברים ונשים ומספרים לי איך דבריי השפיעו עליהם. רבים מתייעצים איתי לגבי טיפול או משתפים אותי בבעיות שיש להם בתחום המין. הרבה אנשים חיים בתחושה שאין עם מי לדבר על הנושא, וכאשר הם שומעים אותי מדברת באופן פתוח על דברים שמבחינתם היוו סוד הם חשים הקלה". "נושא המיניות בקרב מטופלים לא אומר שצריך לאפשר הכול, בלי גבולות. צריכה להיות הכרה בגבולות - של אנשי הצוות, של המחלקה ושל המטופל. למשל, אם יוחלט שבמחלקה מסוימת לא מקיימים יחסי מין, או שמטופל מסוים לא נמצא במצב שמאפשר לו זאת, ההחלטה תיעשה אחרי חשיבה ודיון מסודרים ותוך כיבוד המטופל, ולא מתוך העדר אמצעים או פחד. מיניות שנעשית בצורה נכונה, תוך כיבוד גבולות אישיים וכלליים, היא מיניות בריאה וטובה. אין סיבה שמאושפזים לא יוכלו לחוות אותה". נשים. חשוב לי שהמסקנות שלנו יופצו גם למוסדות אחרים, כדי שנושא המיניות יהיה מעוגן בתוך מדיניות מוסדרת וכללית שנתווה בהמשך, ויופץ הלאה". ומהו המסר שלך לסיום?

לנושא יתן מענה פתוח ומסביר פנים למטופלים שפונים אליו בנושאים מיניים. ואילו איש צוות שמעיד כי חונך להירתע ממיניות או לא לשוחח על הנושא לא יתן בקלות אמצעים למטופלים לבטא את מיניותם. עוד מצאנו שיותר מהכול אנשי הצוות זקוקים להדרכה: החל בהדרכה מסודרת הקשורה להיבטים משפטיים וחוקיים (למשל, האם לאפשר לכל מטופל לקיים מיניות, או שיש מטופלים שדעתם לא צלולה דייה לשם כך), וכלה בקבוצות הדרכה קטנות, שיהיו מקום 'לפרוק' מחשבות ורגשות ולהתייעץ בנוגע לעמדות המטופלים. במחקרים קודמים גילינו עד כמה המטופלים זקוקים לאנשי צוות שאליהם יוכלו לפנות בשאלות ובקשות בתחום המיני. בתחום זה הנושאים שמעסיקים אותם בעצם דומים לאלו המעסיקים את האוכלוסייה הכללית: למשל, נטייה מינית, או הרצון למצוא פרטנר מיני ברשתות החברתיות". ובמחקר הנוכחי? "העובדה שבתחילה קיבלנו דחייה ללא הסברים, או הערות לתיקון, מראה שהעיסוק במיניות גורם לפעמים גם לגורמים מקצועיים חרדה גדולה. זה רק מגביר בעיניי את חשיבות השיח עם הצוות ועם המטופלים, כי מה שמושתק לעתים רבות 'מתפרץ' באופן לא מבוקר ותוקפני. כאמור, לאחרונה התקבלו האישורים הסופיים והמחקר צובר תאוצה". ומהן התוכניות להמשך? "מתחילת המחקר אנחנו רואים שינוי מהותי בשיח בבית-החולים: מדברים על הנושא יותר בפתיחות. אני גם רוצה שיהיו אמצעים טכניים לקיום מיניות: החל מחדר התייחדות לזוג המבקש לקיים יחסי מין, וכלה באמצעי מניעה ובדיקות אצל רופא או רופאת

להתמודד עימו. הבנו שצריך לסייע לצוות להתמודד עם צורכי החולים כפי שהם עולים ביומיום, ובכללם צורכיהם המיניים". הוחלט שהמחקר יכלול ראיונות פתוחים וכן שאלונים שימולאו על-ידי המאושפזים במחלקות לשהייה ממושכת ועל-ידי אנשי הצוות במחלקות האלה. היוזמה המחקרית קיבלה את ברכתם של מנהלי המחלקות.

הצוות הסיעודי עומד בחזית מבחינת המענה על צורכיהם של המאושפזים, ולפעמים הוא עלול לעמוד חסר אונים כאשר מטופל מביע צורך שאין לצוות כלים להתמודד עימו

באיזה שלב של המחקר אתם נמצאים כיום? "אתחיל באנקדוטה מעניינת: כל מחקר המתנהל בבית-חולים צריך לעבור אישור של ועדת אתיקה מוסדית ('ועדת הלסינקי'). כאשר הגשנו בקשה לאישור המחקר נתקלנו בסירוב, כי המחקר 'מפחיד וחודרני'. לא ויתרנו והצגנו לוועדה חוות-דעת של מומחים בתחום, והמחקר אושר. אני מספרת זאת כדי להמחיש עד כמה נושא המיניות בכלל, ובקרב מתמודדים בפרט, מעורר פחד ורתיעה. "בנוגע למחקר עצמו, אחלק את תשובתי לשניים, צוות ומאושפזים. באשר לעמדות הצוות, גילינו עד כמה הנושא לא מדובר, ועד כמה גילויי המיניות במחלקה נפוצים. מצאנו גם שיש קשר חזק בין העמדות האישיות של איש הצוות כלפי מיניות ובין מה שהוא חושב על מיניות המטופלים. למשל, איש צוות שגדל בבית שהיה פתוח

15 | אבג