עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

ה ב של

בלדה בן-אבו, מתאמת המינהל בקמפוס אילת, זכתה בפרס סגן הנשיאה לא זזים בלעדיה | ומנכ”ל האוניברסיטה קמפוס אילת

איתי בקצרה ואז הצביע על הכיסא ואמר לי לשבת. "את מתאימה", הוא אמר. "כך התחלתי לעבוד”. במכללת אילת למדו אז סטודנטים שבשנה השלישית היו עוברים ללמוד בבאר שבע ומקבלים תואר של אוניברסיטת בן-גוריון. מאותו קמפוס פעלה גם מכללת לוינסקי. טיפלתי לבדי בכל הסטודנטים - רשמתי אותם ללימודים ואז לקורסים. ליוויתי אותם עד קבלת התואר. בניתי מערכת שעות, שיבצתי כיתות, והכול בלי מחשבים ואינטרנט. הייתי מניחה גיליונות-נייר ענקיים על הרצפה, מדביקה אותם בסלוטייפ לשטיח ענקי ומשרטטת את המערכת. הייתי מוחקת וכותבת שוב עד שהכול היה מושלם”. בהמשך נכנסה לתמונה אוניברסיטת בן-גוריון. את המערכות מכינות היום רכזות אקדמיות, רכזת נוספת משבצת כיתות. “ואני”, אומרת בלי, “תורמת להן מניסיוני ועוזרת להן כשהן עמוסות”. מהו אופי עבודתך? “כל מי שנכנס לבניין הראשי בקמפוס אילת עובר דרכי. אני משרתת את הסטודנטים, זה עיקר עבודתי, אבל גם את המרצים, שמגיעים לכאן במוניות מבאר שבע ובטיסות מתל-אביב. אני דואגת להזמין להם טיסות ולינות ומקילה עליהם במידת האפשר”. היו מקרים שנאלצת לתפקד בנוהל חירום? “לצערי כן, ולא מזמן. ביום שקרה

האוניברסיטה, ומקווה שמה שעשתה קריית האוניברסיטה על שם משפחת מרקוס לבאר שבע יעשה קמפוס אילת לעירה האהובה. “כמי שגדלה בבאר שבע וראתה איך אוניברסיטת בן-גוריון צמחה בה ושידרגה את העיר, אני מאמינה שקמפוס אילת צריך ויכול לעשות אותו דבר לאילת”, היא מביעה את תקוותה. לאילת הגיעה בלי בעקבות בעלה, ויקטור, איש צבא-הקבע. היא הועסקה כקלדנית בבית-משפט השלום בעיר, ויום אחד ראתה שמחפשים מזכירה ל’מכללת אילת’. קליטתה לעבודה נעשתה בנוהל מזורז. “הגעתי לקמפוס כדי לקבוע ראיון למשרה. המנהל, יהודה שושן, לימים מפקח במשרד החינוך, שוחח

אור הזרקורים ליטף לאחרונה פעמיים את בלי בן-אבו. זמן קצר לאחר שזכתה באות ‘זרקור למצטיין’ מטעם עיריית אילת בישרו לה על זכייתה בפרס סגן הנשיאה ומנכ”ל האוניברסיטה. מי שמכיר את בלי לא הופתע. היא פרפקציוניסטית שידועה בסבלנותה לבני-אדם ובחוסר סובלנותה לכשלים ולתקלות; היא חייבת לוודא אישית שהכול מתקתק. "אני לא סומכת על אף אחד כמו על עצמי", אומרת כלת השמחה. בלי לא יכולה לתאר את אילת בלי

מצוינות אישית | 18