עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

פרופ’ אילן דינשטיין ראש המרכז לחקר האוטיזם בנגב

את העבודה הזאת כראוי יש צורך בהרבה שיתופי פעולה עם רופאים וחוקרים מתחומים אחרים, וביניהם גנטיקה, ביולוגיה מולקולרית והנדסה ביו-רפואית. לכן ברגע שהגעתי לאוניברסיטת בן-גוריון חיפשתי שותפים, ומצאתי את ד”ר גל מאירי, פסיכיאטר הילדים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, את עידן מנשה, אפידמיולוג וגנטיקאי, ואת חוה גולן, פיזיולוגית וביולוגית תאית. הקליק היה מהיר. זה נכון מה שאומרים, בנגב האנשים יותר נחמדים. אנחנו עובדים על מחקרים שונים בתחום האוטיזם כבר כמעט חמש שנים. במשך התקופה הזאת השותפות התחזקה. נהיינו חברים, גייסנו כספים, בנינו תשתיות משותפות, והיום יש לנו מאגר המידע 500- הגדול ביותר בארץ שכולל כ ילדים עם אוטיזם. הקמנו מרכז מחקר אוניברסיטאי לאוטיזם עם עוד הרבה שותפים טובים משני צידי הכביש החוצה את האוניברסיטה בשדרות בן-גוריון. .)www.negevautism.org( במקביל לפריחה המדעית הזאת קרה תהליך שבעיניי חשוב עוד יותר. בעקבות השותפות עם גל ועוד רופאים בסורוקה נחשפתי לעומסים הנוראים של הצוותים הקליניים ולקשיים שאיתם מתמודדות משפחות

המטופלים. כיום ילד שמגיע עם חשד לאוטיזם נאלץ להמתין חודשים לאיבחון וכשנה להתחלת הטיפול, בגלל מחסור במטפלים ובמסגרות טיפוליות הולמות בנגב. זה מצב בלתי-נסבל כשמדובר בתסמונת שבה טיפול מוקדם הוא קריטריון בסיסי לפרוגנוזה טובה. המצב הזה דחק בנו לבנות תוכנית להקמת מרכז אוטיזם שישלב טיפול קליני ומחקר מדעי תחת קורת גג אחת, מרכז שיהווה תשתית מבנית ומסגרת ארגונית לעשרות מטפלים שיעבדו עם מאות ילדים. עם התוכנית הזאת יצאנו למסע מול הנהלת האוניברסיטה ועיריית באר שבע. לשמחתנו, בראש שני המוסדות האלה עומדים היום אנשים נפלאים עם ראש פתוח וציונות בן-גוריונית אמיתית. אני מדמיין שבעולם ישנם כמה תורמים שיסכימו לממן פרויקט חשוב כל-כך. מובן שמצפה לנו עוד הרבה עבודה: יהיו בתוכנית שינויים, ניתקל באתגרים שונים, ואולי התוצר הסופי יהיה קצת פחות נוצץ. אבל למדינת ישראל 70- ביום העצמאות ה אני מלא אופטימיות שנצליח לעשות שינוי רציני בדרום, ובאר שבע תהיה מקור של גאווה על מצוינות קלינית ומחקרית בתחום האוטיזם.

השנה הועליתי לדרגת פרופסור-חבר באוניברסיטה שבה גם אבא שלי היה פרופסור. כשהייתי צעיר לא האמנתי שאלך באותה הדרך. והנה, נסגר המעגל ואני מאושר. זאת זכות גדולה להיות דור שני ב"עסק המשפחתי". אני מאושר כי אני מרגיש שהעבודה שלי היא הכי טובה בעולם. אבא בחר נכון. הצירוף של עצמאות ניהולית, חופש אקדמי וביטחון תעסוקתי הוא שילוב מנצח. כשחושבים על זה, מוזר שפרופסורים לא מחייכים יותר. אז מה עושים עם כל הטוב הזה? משתדלים להעביר אותו הלאה. בשנים האחרונות גיליתי שלפרופסורים באוניברסיטה יש יותר כוח ממה שחשבתי. לוקחים אותנו ברצינות גם מעבר לכותלי הקמפוס, וזה מאפשר לנו להשפיע על תהליכים חשובים שקורים מחוץ לאקדמיה. בסיפור האישי שלי ההזדמנות צצה סביב המחקרים שלי ושל עמיתיי בנושא האוטיזם. במעבדה שלי במחלקה לפסיכולוגיה, יחד עם קבוצת סטודנטים נפלאה, אנו חוקרים את הפעילות העצבית ואת מבנה המוח של ילדים ומבוגרים עם אוטיזם. אנחנו רוצים להבין למה ילדים מסוימים מפתחים אוטיזם ואחרים לא, מה הם התהליכים המוחיים הגורמים להתפתחות אוטיזם, ואיך אפשר להשפיע עליהם. כדי לעשות

המשך בעמוד הבא »

13 | אבג