עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
אתגר קרת, פרופסור במחלקה לספרות עברית, משחזר פגישה מרגשת שהתקיימה במרחב המוגן באחד מסבבי הלחימה האחרונים טיל קרקע ביטול הרצאה
הקרקע יפלו, המדינה תיתן יותר אישורי בנייה לקבלנים, בקיצור, יזם שישחק את הקלפים שלו נכון יוכל לאתר כאן הזדמנויות לא רעות. פעם אחרונה שנפגשנו היתה לפני כמעט עשרים וחמש שנה ברמת-גן, עיר הולדתנו. גם אז היו טילים, סקאדים שסדאם חוסיין ירה עלינו. קובי המשיך לגור ברמת-גן, ואני בדיוק חזרתי כדי לנסות לתמוך קצת בהורים שלי שהתעקשו להישאר בעיר המותקפת. "היית אז עם עוזי", הוא משחזר, "ולקחתי את שניכם לסיור אצלי במוזיאון הנשק והגפרורים, זוכר?". אני, כמובן, זוכר. זה לא שאני מכיר עוד מישהו מלבד קובי שפתח מוזיאון אצלו בדירה. על קירות חדר הילדים שבו נהגנו להכין שיעורים יחד היו תלויים כלי-נשק משונים: חרבות, אקדחים, אלות ואפילו רוגטקות. על השולחן נחו מגדל אייפל ענק וגיטרה בגודל טבעי עשויים גפרורים. קובי סיפר אז לעוזי ולי שאת מגדל אייפל ואת הגיטרה בנה לבדו בכלא הצבאי שבו בילה אחרי שניסה לגנוב רימונים מהיחידה שלו עבור המוזיאון. קו ההגנה שלו במשפט היה שביצע את הפשע מתוך דחפים אמנותיים, אבל השופט הצבאי לא קיבל את טיעוניו והוא חטף בגדול. אז הוא פחד שהטילים העיראקים יפגעו במוזיאון וירסקו את מגדל אייפל שעליו שקד חצי שנה כמעט. היום, כשהמוזיאון מחוץ לטווח האפקטיבי של הקסאמים והגראדים, הוא לחוץ פחות. ברמת מגדל האייפל מהגפרורים,
לניו זילנד, אביבה קרנטנשטיין החרשנית הפכה לעורכת-דין. וגם עליי קובי שמע, על הספרים והכול. הוא אישית לא קורא, אבל אחות של גרושתו השנייה קוראת המון, ואצלה בבית הוא נתקל במקרה בספר שלי. כשקובי אמר לה שלמדנו באותה הכיתה ושאפילו הלכנו כמה פעמים מכות ביחד היא התקשתה להאמין. "בסיפורים על המכות", מרגיע קובי, "הוצאתי אותך יותר גבר, אתה יודע, מאיך שהיית באמת במציאות". האזעקה כבר נגמרה והאנשים מסביב מתחילים לעזוב, משאירים את המרחב המוגן רק לקובי ולי. "הטיל הזה", אומר קובי "מה-זה בא לנו במזל. תאר לך, אם לא הקסאם היינו יכולים לעבור מטר אחד מהשני בלי שניפגש". קובי שואל אותי מה איבדתי בבאר שבע, ואני מספר לו שאני מלמד כאן באוניברסיטה כבר כמה שנים. השבוע החליטו לחזור ללימודים. חצי מהתלמידים לא באו. בעיקר אלו שמגיעים מהמרכז, אבל החצי השני, אלו שגרים בעיר, התייצבו. הטילים הרי ממילא כבר נופלים עליהם, והאמונה הרווחת בקרב התלמידים היא שחדרי האוניברסיטה ממוגנים יותר ממעונות הסטודנטים ודירות השיכונים שבהן הם גרים. קובי מעדכן שגם הוא לא גר באזור אבל הגיע כדי לרחרח. זה שבאר שבע נכנסה לטווח הטילים פותח אפשרות ללא מעט יוזמות נדל"ניות. ערכי
מאת אתגר קרת
לפעמים שהייה במרחב מוגן יכולה להוות עילה למפגש נוסטלגי. בחוץ אזעקה, סביבי כמה סטודנטים מבוהלים ומרצה חמור סבר שממשיך לאכול את הסנדוויץ' שלו על מדרגות הבטון כאילו כלום. ובשתי הדקות האלו שבין האזעקה הצורמת לנפילה בשטח הפתוח אני מזהה את קובי, הילד שהכי אהב את כיתה ה' בבית-הספר היסודי שלנו, אהב אותה כל-כך שנשאר בה שנתיים. גם בגיל ארבעים ושתיים הוא נשאר בדיוק אותו דבר. לא, זה לא שהוא נראה עכשיו צעיר במיוחד, זה פשוט שגם בבית-הספר היסודי הוא נראה כבר מתקרב לגיל העמידה. עם עורף שעיר ורחב, גוף חסון, מצח גבוה והבעת פנים חייכנית אך קשוחה של זקן-ילד שכבר הספיק ללמוד דבר או שניים על העולם המחורבן הזה. השמועות הזדוניות בקרב ילדי השכבה על זה שהוא מתגלח מסתמנות היום, שלושים ומשהו שנה אחרי, כנכונות. "איזה קטע", אומר קובי ומחבק אותי, "נשארת בול אותו דבר", וכדי לדייק הוא מוסיף, "אותו גובה. כמו בבית-ספר יסודי". קובי ואני משוחחים קצת על ילדים מבית- הספר שאנחנו איתם בקשר. דורון עובד בעירייה, עוזי חזק במחשבים, אריה עבר
אקדמיה תחת אש | 34
Made with FlippingBook flipbook maker