עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

צוות לעניין, מימין לשמאל: קורן מאור, אהד בוקסרמן, גילי אלמגור, ענבל נגר, תמר אליוביץ', חנין שיבלי, נעם קרון, אביב שאול, שביט רובינסקי, שי שבתאי מולכו (צילום: אייל מלכה)

למדתי למשל שלא כל הדתיים מחזיקים בדעות לאומניות ולא כולם רוצים לעשות לערבים טרנספר (הם נעלבו כשאמרתי את זה). הם ממש רצו לשמוע". המסקנה הגדולה של חנין: "אנשים צמאים לדעת יותר על האחר. מדהים איך הם פשוט כמעט לא יודעים כלום עלינו. אם אנשים היו יודעים יותר הם היו פתוחים יותר לשיח ולמפגש". "המסע הזה שבר אצלי הרבה דעות קדומות", אומרת שביט. "משהו בזהות האישית שלי השתנה. עכשיו אני מרגישה שאין לי מחנה שאני שייכת אליו. אין שני עמים. מהו מקומי במרחב של פנטזיות לאומיות ודתיות? מהו מקומי כאישה בארץ הזאת?". "המסע הביא אותנו הרבה פעמים אל מבוי סתום. קשה ומייאש כשאין עם מי לדבר", אומר שובל. אבל הוא רוצה להמשיך להיפגש, ללמוד ולהכיר: "אתה נפגש עם אנשים וחושב על המטרה הגדולה לטווח הארוך". ענבל סיכמה את החוויה והמוטיבציה שלה להשתתף בתוכנית: "הצטרפתי למפגשים כדי להבין את מקומי בחברה הישראלית כאישה גאה, כדתלשי"ת (דתייה לשעבר), ולמדתי המון. לאחר שעיבדתי את חוויות המסע הגעתי למסקנה שאי אפשר להמשיך להיות כל הזמן בצד שלי, עם הדעה שלי, בלי להכיר את הצד השני. צריך לייצר שיח שבא ממקום של הקשבה ולעשות למען השונה ממני".

ענבל נגר ושובל קטוני, שניהם מקריית אתא ("לא הכרנו לפני שהגענו לפרויקט", הם מגלים), התחילו את מסעם בשומריה: "פגשנו שם מפוני גוש קטיף. למחרת, בדרום תל-אביב, נפגשנו עם פליט מדרפור. בערב התארחנו בקהילת פלא, שהיא קהילה רוחנית, היפית, מסורתית בתל-אביב". כל זה ביממה הראשונה. "עברנו חוויות חזקות, בעיקר בשומריה", סיפר שובל, הלומד הנדסת תוכנה. "שנינו עברנו סוג של תהליך. שנינו גאים, ופגשנו אנשים שמבחינתם אין לנו זכות קיום. נכנסנו לוויכוחים סוערים, גם כשידענו שאנחנו צריכים ללון שם בלילה. היו שם אנשים שלא הקשיבו: מבחינתם יש אמת והם לא זזים ממנה. אבל פגשנו לאורך המסע גם אנשים מעוררי השראה שהראו שיש מקום לשינוי". ענבל מוסיפה: "הם הכניסו אותנו כדי שנשמע אותם. הם מאמינים שיבוא יום ונחזור בתשובה. אבל יש לי סימפטיה אליהם... למדנו מהם הרבה. בסוף אתה מבין שעד עכשיו לא הבנת הרבה דברים". חנין שיבלי עשתה מסע קצר יותר, לבדה. לדבריה, במפגשים שלה היא שמעה המון וגם השמיעה את קולה: "ביום שבת בצהריים המארחים שלי ארגנו חוג-בית לאחד-עשר לחייהם, והנה 40- אנשים מבוגרים בשנות ה , יושבת לבד 26 אני, סטודנטית בדואית בת מולם ועונה על שאלות קשות, שלא על כולן ידעתי לענות. חלקן היו שאלות אישיות, למשל על זוגיות. מדי פעם כאילו דיברתי בשם כל הבדווים במדינה. אני לא שיניתי את דעתם והם לא שינו את דעתי, אבל

בשבת אצל משפחה ממזכרת בתיה. שביט רובינסקי ואהד בוקסרמן, שניהם מיישובים בגליל – ראש פינה ועצמון - ערכו מסע בן שלושה ימים. הם נתקלו בקשיים כבר בשלב התכנון. "זה לא פשוט להתקשר ולהגיד שאני רוצה להיפגש, למשל, עם 'ערבי'", הוא אומר. אך בסופו של דבר הייתה היענות גדולה. אהד ושביט התחילו את מסעם בגוש עציון במפגש עם ארגון 'שורשים', שמוקדש לקידום שיתוף פעולה בין מתנחלים לפלסטינים. "שתי הקבוצות האלה שוללות זו את זו לחלוטין ביומיום, והן מצאו דרכים לשתף פעולה", סיפרה שביט, הלומדת לתואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ולתעודת הוראה בהיסטוריה. שביט ואהד נפגשו גם עם פעיל של התנועה לחזרה להר הבית: "היה מדהים לראות איך הוא מתרגש כל יום לעלות להר הבית", נזכר אהד, תלמיד לתואר שני בהנדסת חשמל. לשניים הייתה חוויה טראומטית בלילה שהעבירו עם משפחה יהודית שגרה בהר הזיתים, בתוך שכונה מוסלמית: "זה היה מפגש קשה מאוד. דיברו איתנו בהאשמות - 'אתם... ואתם...' הרגשנו שלא רוצים אותנו שם, וכמעט עזבנו באמצע הלילה", מספרת שביט. למחרת הם ביקרו בבית לחם. "חששנו מאוד ללכת לשם", מספר אהד, "ההורים של שביט עד היום לא יודעים שהיינו שם, אבל עברנו את המחסום וראינו שאין שם מפלצות עם קרניים. פגשנו אנשים נחמדים מאוד".

9 | אבג