עיתון אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

זרה יצר שבר בזהותן ודרש מהן לחפש דרכים חלופיות למציאת משמעות וכיווּן בחייהן. כפי שציינה טליה, אחת המרואיינות: “הנקודה המרכזית היא למצוא את הזהות העצמית שלך כאשר את עושה משהו שהוא למעשה ‘לכתך אחריי במדבר’. מבחינתי זה האתגר הגדול”. אחת השאלות החשובות במחקר הייתה כיצד נשים מעורבות בתהליך ההחלטה על רילוקיישן; עד כמה הן חופשיות לבחון לעומק את השלכות המהלך לגביהן, האם הן מביאות בחשבון את המחיר שישלמו, והאם הן מסוגלות לסרב. פעמים רבות הקונצנזוס המוצהר ביחס להחלטה לנסוע אינו מסגיר את חוסר השליטה ואת היעדר ההשפעה של נשים על המתרחש. דבריה של איילת חושפים מעט מן המורכבות המתלווה להחלטה של נשים לנסוע למדינה זרה: “בעלי התקשר אלי מן החוף המערבי בארה”ב. הוא סיים שם ריאיון לקבלת עבודה שמאוד רצה בה ובשיחת הטלפון הודיע לי שהתקבל. ואז שאל אותי: ‘אז נוסעים? אני רוצה לתת להם תשובה כמה שיותר מהר’. היה אז חורף והצטננתי קשה ונפגעו לי מיתרי הקול, ממש לא יכולתי לדבר, בטח שלא על נושא כזה, ועוד בטלפון. עדיין התלבטתי לגבי ההחלטה, אבל לא היה זמן והייתי צרודה. אז הסכמתי”. כמו איילת, שבאופן סמלי נאלמה דווקא ברגע שנדרשה להביע את דעתה, נשים מוצאות שאין זה פשוט להביע את דעתן על המעבר לחוץ-לארץ, בעיקר אם הן מסתייגות מכך. “הן מרגישות שאין להן ברירה והן חייבות לתמוך בקריירה של בני-זוגן ולהסכים לרילוקיישן. אם היו להן חששות או התנגדויות הם לא באו לידי ביטוי”, מסבירה ד”ר סלובודין. יפעת, ד”ר במדעי המחשב, שהתלוותה לבעלה שעשה פוסט- דוקטורט בארה”ב, תיארה זאת כך : “מהיום שהכרנו ידעתי שהוא

יהיה חייב לעשות השתלמות פוסט- דוקטורט בחו”ל. זה היה חלום שלו שלא יכולתי לקחת ממנו. זה חלק Take it or הכרחי בקריירה שלו. זה היה הבנתי שזוהי עסקת חבילה. .leave it אז החלטתי שנגור קצת בחו”ל”. בראיונות, מוסיפה ואומרת ד”ר סלובודין, התברר שנשים מעניקות חשיבות פחותה לשיקולים המניעים אותן, והן ממש מנתקות את עצמן באופן רגשי מן המתרחש. יוצא שהן משתתפות בתהליך משפחתי מכריע בלי להיות מודעות להשלכותיו. “הרושם היה שככל שהדרמה הפנימית מורכבת יותר, כך גוברת נטייתן של נשים להתרחק מן הסיטואציה ולהשתיק את קולן”, מסבירה מחברת הספר. מרואיינת אחרת סיפרה: “ארזתי את הבית, ארגנתי מסיבות פרידה לילדים, סיימתי את כל ענייניי המקצועיים באופן מושלם, ועדיין לא הייתי מודעת לצעד שאנחנו עושים. אילו שקלתי את זה באופן יסודי כנראה לא הייתי

מסכימה לנסוע. יש רגעים בחיים שבהם עדיף לא להבין יותר מדי... זו הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי להמשיך לחיות בעולם הבטוח שחייתי בו. זה היה סוג של הכחשה”. במקביל דן הספר בהסתייגותן של נשים מליזום רילוקיישן לטובת הקריירה שלהן, גם אם זהו צעד מתבקש וחשוב (כמו למשל במקרה של קריירה אקדמית). נשים השתמשו לעיתים קרובות באמירה “אני לא רוצה את כולם על הכתפיים שלי”, כדי לתאר את חששן שנסיעה לחו”ל תפגע בילדיהן ובעיקר בבני-זוגן. יותר מכך, רוב הנשים שרואיינו ציינו שהן חושבות שהפרטנר שלהן לחיים לא היה מסכים לתפקיד "בן-זוג נלווה". כפי שציינה תמר, דוקטורנטית למדעי החברה: “לא היינו חולמים על רילוקיישן רק בשביל הדוקטורט שלי. לא היינו יכולים לעמוד בזה מבחינה כלכלית. הרפתקה לטובת הקריירה שלי תמיד תשתלם פחות מהרפתקה למען הקריירה שלו”.

ביקור - כרטיס ד”ר אורטל סלובודין היא פסיכולוגית קלינית, מרצה בכירה במחלקה לחינוך. את הדוקטורט כתבה באוניברסיטת חיפה במקביל למסלול ההכשרה בפסיכולוגיה. הוא עסק בטראומת הלחימה של הגששים הבדואים המשרתים בכוחות הביטחון. המחקר חשף אותה למפגש שבין תרבות ופסיכיאטריה, והיא למדה ממנו שלאנשים מתרבויות שונות יש סיפורים ייחודיים על האופן שהם חווים ומפרשים בריאות וחולי נפשי. כן למדה שהדרך היחידה לפענח קודים תרבותיים היא להאזין ברוב קשב לשפה ולידע המקומי. בהולנד, שאליה הגיעה בהמשך דרכה, עבדה אורטל בארגון ממשלתי העוסק במתן סיוע נפשי לאוכלוסיות מיעוטים כמו מהגרים, פליטים ומחפשי מקלט. שם הבינה טוב יותר גם את המרכיבים הפוליטיים, החברתיים והאתיים של הפסיכיאטריה, והתגבש בתוכה הרצון להתמקם במפגש שבין חולי, חוסן ותרבות. עוד בהיותה סטודנטית לתואר ראשון חשה אורטל סלובודין אהדה רבה לאוניברסיטת בן-גוריון ולמחויבותה החברתית והערכית. במחלקה למדעי ההתנהגות לימדו אותה להתבונן באדם באופן רחב, מעבר לפסיכולוגיה, להביא בחשבון את הרבדים החברתיים והתרבותיים המנחים את התנהגותו. “החשיבה הזאת ליוותה אותי לאורך השנים. חיפשתי מסגרות שיש בהן ראייה רחבה ומקיפה של בני-אדם ומקום למגוון קולות ותפישות”, אומרת ד”ר סלובודין.

11 | אבג